יום רביעי, 28 במרץ 2012

בוחן פתע.

אתמול אחר הצהריים לקחתי את הילדים לים. כבר סיפרתי לכם, שעבור חיפאים הים הוא פיתרון לרוב מכאובי החיים.
ירדנו לים ותוך שעה נגלו אלינו השמיים האלה :




אפילו הילדים עצרו ממשחקם (תרגום: מלזרוק חול אחד על השני) והתפעלו מהמראה המרהיב.
ואז הגיעה השאלה ממנה חששתי מהרגע בו הפכתי לאמא, שאלה שעוד לא הספקתי לענות ולברר בעצמי.
לא האמנתי כששמעתי אותה.

זה התחיל ב:"אמא, איך השמש שוקעת בים?"
אוקיי. את זה אני יודעת. אפשר להרגע.
"בן, אתה יודע שכדור הארץ עגול. הוא מסתובב סביב עצמו וכל סיבוב הוא יממה אחת, כך נוצרת האשליה שהשמש שוקעת בתוך הים. אני אראה לך בבית עם כדור טניס."
הוא חייך אלי חיוך שמחייכים לאמא שיודעת הכל. חייכתי אליו חזרה. אני באמת יודעת הכל. וברגע זחוח של גאוה, עשיתי טעות. המשכתי לעבר מים לא ממופים ביהירות לא מגובה ואמרתי בלי שאף אחד יכול היה לעצור אותי: "אתה יודע, כדור הארץ לא רק מסתובב בעצמו אלא מסתובב גם סביב השמש במשך שנה שלמה" הוספתי בביטחון את פרט הידע האחרון שהיה לי בנושא.
נעצור רגע.
עיצה לקורא-הורה- אם אין לך מושג על מה אתה מדבר, השתדל לא לנטוע אצל ילדך רעב לחקור ולהבין את הנושא. כשאתה עומד איתו באמצע חוף הים, אין שום דרך להשביע את הרעב הזה ואתה יצאת די מגוחך לאור העובדה שאין לך תשובות לשאלות אותן הצגת כמאוד מעניינות.
נמשיך.
בני הסתכל עלי במבט חדש מלא הערכה. המשיך להסתכל ולהתפעם מהשמש, פנה אלי ושאל את ה-שאלה :" אמא, אבל איך כדור הארץ מסתובב? מה גורם לו להסתובב? לאיזה צד הוא מסתובב? מתי הוא התחיל להסתובב? האם הוא יכול להפסיק אי פעם להסתובב?"
השאלות האלה הרגישו כמו יריות מנשק אוטומטי, ובקו האש דמיינתי את המורה המסכנה שלי לגאוגרפיה.
בהיתי בו בעיני עגל.
הוא חיכה.
לתשובה.
גם אני חיכיתי.
"רוצה גלידה?" פלטתי. הייתי חייבת עוד זמן.
"כן!!!!!" הוא רץ לחוף לספר לאחיו שהולכים לקנות גלידה.
זה נתן לי כמה דקות להתקשר לבעלי, להציל את כבודי הבור ועם הארץ.

זה בעלי:



הוא וטרינר. ויש לו שרירים חזקים בידיים.
כשהתקשרתי אליו, ככה דמיינתי אותו, נשען לאחור ומחכה שאתקשר.
המציאות רחוקה מכל דמיון.
"הלו?" הוא ענה.
"הי ממי, אתה עסוק?"
"קצת, משהו דחוף?"
"קצת. אתה יכול להגיד לי איך כדור הארץ מסתובב, מה גורם לו להסתובב,מתי הוא התחיל להסתובב והאם הוא יכול אי פעם להפסיק להסתובב?"
שקט על הקו.
"ממי אתה עוד שם?"
"אני עם אנשים. אני אחזור אליך" אמר וניתק. תרגום: עד שאני אבין מה את רוצה ממני אישה משוגעת, הכלב ימות לי פה על השולחן.
הילדים התקרבו. לא היה לי מושג מה לענות. אם לכם יש מושג, אנא צרו איתי קשר.
הדבר היפה בילדים הוא שיש להם זיכרון של פרת משה רבינו. הבן שלי שכח לגמרי ממה ששאל והטרידו אותו דברים הרבה יותר חשובים כמו איזה גלידה לקנות.
"אמא אפשר של בוב ספוג?"
"כמה זה בוב ספוג?" שאלתי את המוכר(עושק)
"14"
עשיתי תנועת 'לא' עם הראש לבני.
"אז אפשר של דרדסים?"
כמה זה?" שאלתי את הגאזלן
"15"
שוב לא עם הראש.
"אז אפשר של אנגרי בירדס?"
הסתכלתי על המוכר
"16" נראה שהוא נהנה מזה.
החלטתי לשנות את כללי המשחק :"מה יש לך בעשרה שקלים?"
"שוקו שוקו". הוא ענה.
בעוד הילדים שלי ישבו על הספסל וטיפטפו שוקו שוקו על הפוטרים שלהם, היתה לי הארה. היתה לי תשובה. היה לי הפיתרון!
ידעתי איך לענות לבני.
זאת התשובה ההגיונית היחידה.
התשובה היחידה שתהיה רלוונטית לחייו. התשובה היחידה שהוא צריך לדעת ולזכור.
וזו היתה התשובה שלי. (<---ללחוץ)
לא ככה?

תגובה 1:

  1. קרעת אותי מצחוק. אני מזמן לא קונה לילדים דברים ממותגים, היתה להם תקופה אובססיה לבוב ספוג, הם רצו כל מה שהיה בסביבה עם התמונה שלו, בלי קשר למוצר בכלל.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...