יום שלישי, 20 במרץ 2012

גברים מבטון ונשים ממרשמלו.

מכירים את השלב הזה, שצריך להחליט אם לקנות ג'ינס מידה אחת יותר גדולה או שהגיע הזמן לעשות משהו דרסטי?  אז אני נמצאת בשלב הזה, ולדעתי ההנהלה של ארומה צריכה להיות הספונסרית של המנוי שלי לחדר הכושר. נראה לי שאתחיל לרוץ. אני אומנם אוהבת ללכת ברגל, אבל מסתבר שזה לא מספיק מרשים לי את הצלוליטיס, צריך להעביר הילוך. לא שהמצב כזה חמור, זה גם לא עניין של משקל, המשקל שלי מקובל עלי, פשוט הג'ינס 28 אותו אני לובשת עכשיו, התחנן לא להכנס למכונת הכביסה כי הוא יודע שבפעם הבאה שאלבש אותו, זה לא הולך להיות יפה. זה יהיה כרוך בשכיבה על המיטה, בלקחת נשימה עמוקה ולעצור אותה עד שהבן שלי יכנס וישאל :" אמא, למה את בועטת באויר?"
אנחה.
אז אתחיל לרוץ, כי אין סיכוי שאוותר על קפה-ומאפה-כדאי-לך-גברת-זה-במבצע. (ואולי זה גם יגרום לילדים אחרי צבא שעומדים בקופה של ארומה להפסיק לקרוא לי גברת? למה גברת? אנחנו הרי בני אותו גיל! לא?)
 אבל יש לי קצת בעיה עם ריצה- אני אומנם רחוקה מלהיות דולי פרטון, אבל להגיד לכם שזה נוח? לא. להגיד לכם שזה משעשע את הגברים שרצים על המכונות לידי? בהחלט.
כשאני מסתכלת על נשים שלצידי לעומת הגברים שלצידי, ההבדל ממש מכעיס. איך זה שגברים לא קמים בוקר אחד ומגלים שהכל נפל לריצפה? שכל ריקמת חיבור בגוף שלהם איבדה מהאלסטיות שלה? איך הם כל כך דחוסים? צפיפות החומר של בעלי מוצקה בדיוק כמו ביום שהכרתי אותו. מצב הצבירה שלי לעומת זאת, נע בין ג'לי לפנקוטה. בעלי אומר שככה אישה אמורה להיות, רכה ונעימה, ובגלל זה אני כל כך מחבבת אותו, אבל אני בטוחה שאפשר לעשות משהו כדי שהכל יהיה קצת יותר מהודק.
אבל מה?
מה אתן עושות?
לא להציע לי פילאטיס או משקולות או כל פעילות בה אנשים עם הפרעת קשב לא יכולים לקחת בה חלק.

רוצים להגיב על הפוסט? אפשר לעשות זאת בעמוד הפייסבוק של הבלוג.



Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...