יום שני, 12 במרץ 2012

בונז'ור מאדאם!

אני קוראת הרבה. הרבה הרבה. בעיקר ספרי עיון. מידי פעם אני בוחרת בכוונה לקרוא ספר שאני יודעת מראש שגישת המחבר שונה בבסיסה מהגישה שלי. הסיבה לכך היא שלדעתי מכל אחד אפשר ללמוד, גם מאדם שאתה לא מסכים עם דעתו.
ואכן כך היה.
חברה אמריקאית שגרה בארצות הברית, אמרה שאני חייבת לקרוא את ה-ספר השנוי במחלוקת עכשיו בארצות הברית הנקרא בתרגום חופשי: "ילדים צרפתיים לא זורקים אוכל" מאת פמלה דרקרמן. אין לי מושג אם הוא תורגם לעברית, אם לא, בטח יתורגם בקרוב.
בכל מקרה, היא ניסתה לחמם אותי על החינוך הצרפתי הנוקשה וכמה הם רחוקים בתפיסתם מאמא אדמה. מאחר ואני מרגישה הרבה יותר בנוח להתנהל בגוונים רבים של אפור מאשר בשחור ולבן, עניין אותי מאד לקרוא על מה המחלוקת לפני שאני מתחממת. בלחיצת כפתור אחת הזמנתי את הספר לקינדל שלי וקראתי אותו ביום אחד. כפי שחברתי צפתה, רובו לא מדבר אלי. עם זאת הוא כתוב מעולה, ולמרות שהוא לא מבטא את האופן בו אני חושבת, נהנתי ממנו מאד.
לא אכתוב עכשיו ביקורת על הספר, אלא אספר על החלק העיקרי איתו הסכמתי לחלוטין- נימוס.
ילדים צרפתים מנומסים. ראיתי זאת גם במו עיני בצרפת. כשילד בצרפת נכנס לקונדיטוריה או מגיע לחבר או נכנס לגן או פונה למוכרת הוא תמיד אומר :"בנוז'ור!" ואז קולט את המבט הברור של אימו ומתקן ל"בונז'ור מאדאם!" או ל"בונז'ור מסייה!" בקול ברור ובטוח תוך קשר עין עם האדם אליו הוא פונה. אין לו אפשרות אחרת, זה חלק מהמנטליות והתרבות.
למה כל כך התחברתי לזה? כי בארץ אני חווה את ההיפך. ילד שמגיע אלי הביתה, לרוב לא מגיב לברכת השלום שלי ופשוט חולף על פני בטיסה לחדר הילדים. ילדים בגן של בני לא עונים לגננת כשהיא מברכת אותם בבוקר טוב, הם לא מסתכלים עליה בכלל, פשוט נכנסים לגן, הם יודעים שאמא אומרת לה שלום.
לדעתי, כמו לדעת 100% מההורים הצרפתים, יש לדרוש מילד להגיד שלום. תמיד. בכל מקום.
למה?
מאחר וילד שעומד ומסתכל בעניים ואומר שלום, מכיר בזה שיש עוד אדם חוץ ממנו. הוא מכיר בי, המארחת, כאדם עם רגשות המצפה שיתייחסו אליו. יש עוד אנשים בעולם חוץ ממנו. זה מיד מכתיב את הטון לכל הדינמיקה ביננו.
למה עוד?
כי זה לא קל לעמוד מול מבוגר ולהגיד בקול חזק וברור "שלום" , אבל ברגע שילד עשה זאת, נפתח הדיאלוג בנינו, ואם אני פונה אליו בהמשך הוא לא יתבייש ולא יסתכל על הריצפה ולא יענה בתשובות בנות מילה אחת.
ה"בונז'ור" הצרפתי הוא אלף בית בחינוך הצרפתי. ילד שלא אומר שלום נחשב כילד מאוד לא מחונך והאצבע המאשימה מופנת כלפי הוריו.
מניסיון, כשחבר של הילדים נכנס אלי הביתה ואומר לי אישית שלום, אני יכולה כמעט בוודאות לחתום שהוא לא יפתח את המקרר בבית שלי בלי רשות והוא לא יעלה על הספות עם נעליים.
למרות שהוא ילד, אני נותנת לו את הכבוד שיש לי כלפי כל אדם. אני רואה בו אדם, לא חצי אדם ומצפה ממנו לכבד את קיומי וביתי באותה מידה.
וכן, כך צריך להיות.
ההורים הצרפתים מצליחים לחנך כך את ילדיהם מאחר וברור להם לחלוטין שכך זה צריך להיות , אין אפשרות אחרת. כשלנו כהורים ערך מסוים ברור לגמרי, אז ישומו הוא לא כל כך גבוה ובר השגה.

מזמינה את מי שטרם הצטרף לעמוד הפייסבוק, להצטרף.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...