יום רביעי, 7 במרץ 2012

את לא מפחדת ש?

חופש פורים. משום מה זכור לי שכל השנים חופש פורים נמשך יומיים, השנה שלושה. למה? אומרים שבגלל ששנת הלימודים הבאה תתחיל מוקדם יותר, מוסיפים ימים פה ושם. לפי חישוב גס שלי, עם כל ההוספות לכל חג, שנת הלימודים הבאה צריכה להתחיל פחות או יותר באמצע יולי.
לא משנה. בכלל לא התכוונתי לכתוב על זה, הכל אסוצייטיבי אצלי. בסך הכל התכוונתי לכתוב שאנחנו בחופש פורים.
עקב כך (וגם בגלל שהיה יום מקסים ויצאה השמש), יצא לי לרדת עם הילדים לשחק למטה פעמיים. מאחר ולמטה נמצא מרחק של 15 שניות במעלית, אני לא ממש מקפידה להתארגן, או לנעול לילדים נעליים. מי שהספיק לנעול יופי, מי שלא מוצא עכשיו את הנעליים, לא נורא, אין לי כוח לחכות, יש לי תינוק 12 ק"ג על הידיים, בעיקר על צד ימין, נשבר לי הגב יאללה יורדים כבד לי.
בפעם השניה שירדנו ישבה על אחד הספסלים אמא לתינוק בן חודשיים שנהנתה מהשמש ומשתי דקות של מנוחה לצד הפיצי שישן בעגלה. בירכתי אותה לשלום והתיישבתי בחיוך על ספסל לידה. הילדים התחילו לשחק בכדור שהביאו, הקטן זחל לידי, אסף זיתים. כן, יש לנו עץ זית באמצע הגינה הגדולה של הבניין.  אחרי ששאלתי בן כמה התינוק ואם הם מהבניין, האמא הרגישה מספיק בנוח לשאול אותי : "את לא מפחדת שהוא יכניס את זה לפה?" אמרה והצביעה על בני שבחן זית אחד מתוך רבים שנשרו על הריצפה. חייכתי אליה.
המשכתי לקרוא את הספר שלי כשלפתע שמעתי : "א-ת לא מפחדת שהכדור יברח להם לכביש"?  "מה?" הרמתי את הראש, שכחתי שהיא עוד יושבת לידי, הספר "אלף" של פאולו קואלו מוצלח למדי. "תודה זה בסדר" מילמלתי וחזרתי לקרוא.
בשעה לאחר מכן, למרות שהסברתי בביטחון ובנימוס שה-כל בסדר, האמא החביבה הרשתה לעצמה להפריע לי באמצע הקריאה עם השאלות הבאות:
"את לא מפחדת כשהם משחקים ככה עם המקלות?
"את לא מפחדת שזה יפגע בתינוק?"
"את לא מפחדת שיכנס להם משהו לרגל"?
"את לא מפחדת שהוא יזחל על זכוכית/קוצים/חצץ/קקי?"
" את לא מפחדת שהוא מטפס ככה?"
"את לא מפחדת שהם יהרגו אחד את השני?"
ולכל שאלה ענתה, אחרי שראתה את מבטי המנומנם, "לא יודעת, כי אותי זה נורא מפחיד".
השאלה ששברה את פאולו קואלו סופית וגרמה לי לסגור אותו ולפנות אליה היא האם אני לא מפחדת להיות פה לבד עם שלושתם.
אתחיל בעצה לכל מי שיש צורך בלתי נשלט להתערב בחיים של אחרים- תחשבו שרוב היום, אלה שבחייהם אתם מתערבים, מצליחים להתנהל גם בלי עצתכם. כשסבתא שלי למשל מאוד מוטרדת כשילד הולך עם ידיים מלאות בפירורי עוגת שוקולד עד הכיור לבד בלי שאני רצה אחריו עם מגבון ובדרך יכול תיאורתית להכתים כל קיר הנקרה בדרכו, אני מרגיעה אותה ואומרת שמצבים כאלה קורים עשרות פעמים ביום גם בלעדיה. היא יכולה להיות בטוחה שאין קיר שמתפספס גם כשהיא לא נוכחת.

ולענייננו.
לא. אני לא מפחדת.
לדעתי את צריכה לפחד.
אוי לילד שגדל בלי לחוות חבטה של מקל במשחק של נינג'ות. אוי לילד שגדל בלי שיקול דעת מה זה כביש , בלי לדעת בכל רמ"ח איבריו שלא רצים אחרי כדור רק מפני שאמא שלו לא מרשה לשחק בכדור בחצר הסמוכה לכביש סואן.
ואם לא איכפת לך, אני עדיין יושבת כאן ומשגיחה, הם לא ירדו למטה לבד למרות שירדו בלי נעליים. וכן, אני קוראת ספר אבל יש לי גם עניים במצח  ואני רואה איך הוא מטפס מבין דפי הספר ומחשבת במהירות האור את כל אופציות הנפילה בכל רגע נתון ואת רמת החבלה, ואם בחישוב מהיר הוא לא יפול על הראש, מצידי זה בסדר, שיפול. איך יכיר את הגוף שלו ולמה הוא מסוגל ואיפה הגבול אם לא יפול?
וכן אני יושבת על הספסל, לא רצה בניהם, לא מפעילה אותם, אני לא הפקה אור קולית הפועלת 24 שעות ביממה, צריך גם לדעת לשחק לבד. גם אם הם רבים, אני לא מתערבת אלא אם מערבים אותי או אם יש סכנה ברורה ומיידית אני יכולה לצעוק "שים לב! אתה חונק אותו!" והילד שם לב וחודל לחנוק את אחיו.
אז לא, אני לא מפחדת.
אני מפחדת מהמחשבה על ילדים הגדלים בצל היסטריה חסרת הגיון. מה הילד שלך יעשה כשיגדל? ישחק בכדורי ספוג בחדר ממוזרן?!
לא אמרתי לה את כל זה בדיוק. אמרתי משהו יותר בסגנון "אה...תודה, הם בסדר." שזה כמעט אותו דבר לדעתי, היא הבינה אותי. 
אני בטוחה שהקרנתי שיקול דעת בריא.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...