יום ראשון, 4 במרץ 2012

איך היה? כיף.

יש לי שני ילדים (האמת שלושה, אבל הקטן עוד לא מילולי) שונים מאוד. האחד מספר כל מה שקרה היום בבית הספר, לו ולכל ילד אחר בכיתה, עוד לפני שדלת הרכב נסגרת. אחרי שהיא נסגרת, הוא ממשיך לספר על כל מה שלמד היום, מה המורה אמרה, על מי היא כעסה ולמה (מי ילד של אמא). יש לי ילד אחר, שעונה אחרי יום נפלא של מסיבת פיג'מות בגן לשאלה השמחה: "איך היה היום במסיבת הפיג'מות??"
 ב-"כיף."
"מה עשיתם???" אני שואלת בצהלה.
 "לא זוכר." 
 "איזה פיג'מות לבשו הילדים???"
"לא יודע".
 (מי ילד של אבא).
כן, שני ילדים שונים לחלוטין.
לדעת לדבר ולהעביר את התמונה כולה כך שהמאזין יוכל לחוות בעיני רוחו את החוייה בעצמו, זו יכולת. יכולת מסתבר, לא פשוטה בכלל לכל הילדים וגם לחלק מהמבוגרים.
אם לא אשים לב ואקדיש מחשבה לאופן בו הילד מבטא את עצמו, הוא יכול למצוא עצמו בעוד 30 שנה מנהל עם אישתו את השיחה הבאה:
היא: איך היה היום במרפאה? היו הרבה אנשים?
הוא: כן.
היא: היה משהו מעניין?
הוא: כן.
היא: מה?
הוא: ניתוח.
היא: איזה ניתוח?
הוא: כלבה.
היא: שאלתי איזה ניתוח לא איזה בעל חיים.
הוא: אה.
היא: נו???
הוא: אה כן, היה בקע בדופן הבטן כך שהרחם השתחל החוצה והפך לנמק.
היא: הבנתי.
זו סתם דוגמה שעלתה לי, באמת שאין שום קשר למישהו מסוים. באמת.
בכל אופן, לא כל אחת מסוגלת לחלוב את בעלה באופן שיטתי כזה בכל שיחה. ואודה ואומר שבזמן שהשיחה הזו התנהלה הוא גם חתך סלט. מי? לא יודעת, לא מישהו ספציפי.
כן. גברים לא יכולים לעשות הרבה דברים ביחד, למשל יותר משניים, אבל עדיין הייתי שמחה אם הבן שלי היה יודע לענות לשאלות בתשובות בנות יותר מהברה אחת.
אז מה עושים?
מה אפשר לעשות על מנת לעודד ילד לדבר?
1. חכו שניה- לא צריך להתנפל על ילד בחקירה צולבת ברגע שרואים אותו. קבלו אותו בזרועות פתוחות, אמרו "הייי מתוק! אני כל כך שמחה לראות אותך!" וקבצ'צ'ו אותו בחיבוק ענק. וזהו. בלי "איך היה?"
2. תבלו איתו זמן- כן, כולנו עסוקים, לרובנו אין סבלנות, אבל אין תחליף לזמן ולתשומת לב. תראו שתוך 20 דקות במשחק לגו משותף, הילד יתחיל לספר על דברים שקרו לו בגן רק בגלל הקירבה שהוא מרגיש כלפי מי שמקדיש לו את הזמן.
3. שתפו- תוך כדי משחק הלגו ספרו על חוויות מהילדות שלכם. ילדים מוצאים את ילדותם של הוריהם מרתקת. "כשאני הייתי ילדה, היתה תוכנית בשם 'החתול שמיל', אלי יאצפן עוד לא הנחה את הפסטיגל" "מה, לא היה פסטיגל כשהיית ילדה??" "היה פסטיגל, פעם הנחה אותו החתול שמיל." "באמת?? חתול??" "תחפושת של חתול, בפנים היה שחקן בשם נתן דטנר" "מי זה נתן דטנר? הוא עוד חי? ילד אחד לבש פיג'מה של האנגרי בירדס בגן, אלי יאצפן שר עליהם שיר בפסטיגל"  "על מי? על האנגרי בירדס?" "כן!! מה את לא מקשיבה למה שאני אומר לך??"  " אני מקשיבה, לא ידעתי שיש פיג'מה של אנגרי בירדס"
"יש!! לתומר כהן יש!! את יודעת שתומר כהן צחק על הפיג'מה שלי?" "למה?" "כי לבשתי פיג'מה של חמישה בלונים והוא אמר שזה של תינוקות."
"אתה כל כך אוהב את הפיג'מה הזו. נעלבת?"
"כן".
"זה באמת מעליב כשאחרים צוחקים עלינו, גם עלי צחקו פעם כשהייתי ילדה". "באמת? גם את הלכת עם פיג'מה לגן?" "לא. הלכתי לישון אצל חברה ולפיג'מה שלי היו רגליות" "מה זה רגליות?" "מין פיג'מה כזו כמו אוברול כמו מה שאחיך התינוק לובש לפעמים." "זה של תינוקות." "נכון, בגלל זה אהבתי אותה כל כך כי היא היתה כמו של תינוקות וסבתא מצאה לי כזו פיג'מה למרות שכבר הייתי בגן." "למה רצית כזה?" "לא יודעת. בכל מקרה הילדה שהלכתי לישון אצלה צחקה על הפיג'מה שלי וגם אני נעלבתי".
"אה."
"ואת יודעת מה עוד אלי יאצפן עשה בפסטיגל?" המשיך. והמשיך והמשיך לדבר.

כל ילד הוא מקסים וחכם . לכל ילד יש הרבה מה לומר. בכל ילד יש כל כך הרבה יופי וכוח להם הוא עוד לא מודע.
יום אחד יפתח וידע להשתמש בהם.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...