יום חמישי, 1 במרץ 2012

איפה הגבול?

חזרתי עכשיו מהקפה השבועי שלי עם החברה השבועית שלי. יחד איתנו יושב תמיד הבן שלי בן השנה שמחובר אלי 24/7.
לידינו ישב זוג מאוד מהודר ומגונדר שלא הפסיק לשלוח מבטים לא מרוצים ולהתלחשש מתחת לשפם "פףף..איזו חוצפה להביא תינוק...איזה אנשים..".
 נכון, לא ישבנו הפעם בארומה אלא בבית קפה יותר קטן ואינטימי. כן, הבן שלי ישב בכיסא של תינוק (שבית הקפה העמיד לרשותו) והעיף את כל שקיות הסוכר והסוכרזית ל4 רוחות שמיים. הלחם הלבן שהוא כביכול אכל, הפך בפיו לעיסה שחצי ממנה הוא בלע וחצי הוא ירק או מרח לעצמו בשיער. הוא פתאום צעק "אבא בא בא בא בא בא!!! או צרח בשמחה "גייייייייי!!!! גייייייי!!!"
יש אנשים שלא אוהבים ילדים, וזו בהחלט זכותם, אבל עם כל הכבוד, לא הבאתי את הילד למסעדה עם שלושה כוכבי מישלן, יש גבול לרמת ההתחשבות. אז נכון שזה לא כל כך נעים לשמוע אותו דופק עם כפיות הקפה שלנו על השולחן אבל זה גם לא נורא. אנחנו חיים בחברה, תינוקות וילדים הם חלק ממנה. מבט הסלידה המוגזם שלהם גרם לי לסלוד מהם באותה מידה.
איפה הגבול? אולי גם נאסור על קשישים לעמוד בתור בסופר כי לוקח להם שעה למצוא את הכסף הקטן? אולי נבקש מהנהג של האוטובוס לא לחכות עד שהנכה עם המקל יועיל בטובו לעלות? או נעקם את הפרצוף כי איש עם מוגבלות לא מבין מה הפקידה בקופת חולים מסבירה לו?
מאיפה חוסר הסבלנות הזה? אני מבינה שיצאתם לקפה רגוע, שזה הזמן שיש לכם עם עצמכם, אבל אם רציתם סביבה סטרילית מרעשים ולחם-רוק, אני מציעה שתישארו בבית.
אני לא טלית. אני זוכרת, לפני מספר שנים, כשעוד הייתי אמא לילד אחד, יצא לי לטוס לבד לארץ. איזה אושר, כבר במונית פינטזתי לי על טיסה שקטה ורגועה נטולת הטירוף הכרוך בלטוס עם תינוק בן שנה.
רצה מרפי, והושיבו אותי בדיוק באמצע אזור הילדים במטוס. לא האמנתי כשראיתי את שתי המשפחות הברוכות שהתיישבו סביבי. במבט מתחנן שאלתי את הדיילת אם יש לאן לעבור, אפילו הצעתי לשבת על הכיסא הקטן של הדיילות לפני הנחיתה אבל היא אמרה במבט מתנצל "מצטערת, הכל מלא".  חייכתי ביאוש לאמא של הילדים שישבה לצידי עם תינוק בידיים ואז הבנתי שהמבט שלה הרבה יותר מיואש משלי. חשבתי לעצמי "באיזו חוצפה את מתבאסת? תראי אותה, טסה לבד עם שלושה ילדים." כשהתינוק שלה התחיל להקיא 3 דקות אחרי ההמראה שיניתי את כל הגישה שלי- הצעתי לעזור לה. מאוד קל לעזור כשאתה לא חלק מהבלאגן אלא צופה מהצד. להחזיק לרגע את התינוק כדי שהיא תוכל לקחת את בתה לשירותים היה המון עבורה.
אז כן, ילדים עושים רעש, לפעמים יש מבוגרים שעושים רעש ואותי מעצבן יותר לשמוע מבוגר ששתה קצת יותר מידי במסעדה מדבר בקולי קולות, הרבה יותר מילד שצוחק או מטייל בין השולחנות.
הגישה שלי היא, שבהחלט לא לכל מקום ראוי להביא ילדים, אבל למקום ציבורי או טיסה או אוטובוס או בית קפה, בהחלט אפשר ורצוי. אם אני רואה שההורה של הילד המרעיש מתאמץ לכבות את השריפה ואיכפת לו מאיך שהילד מתנהג, אחייך אליו בהבנה, כולנו היינו שם.
מה אתם חושבים על נוכחות של ילדים במקומות ציבוריים?




2 comments:

  1. למרות שלרוב אני מסכימה ומזדהה איתך אני חולקת עליך הפעם. יש מקומות שמקובל להביא אליהם ילדים ויש מקומות שגם אני ממרום ארבעת ילדי המרעישים באה לבד עם בעלי בשביל קצת שקט ורגיעה. ואז אני באמת מעקמת את האף על רעש מוגזם מסביב (גם למבוגרים קולניים אני מעקמת פרצוף). אבל זו אני. גם אם אני מגיעה למקום שיש בו עוד ילדים עם החבילה שלי אני אשתדל למזער את הרעש ובאלאגן שהילדים שלי עושים.

    אז הפעם - אני מבינה אותך אבל לא לגמרי מסכימה איתך או לחילופין מבינה גם את הצד השני.

    השבמחק
  2. הי, נראה שאת חושבת כמוני. כפי שכתבתי גם אני לא חושבת שראוי להביא ילדים לכל מקום אבל בהחלט יש מקומות שכן וכדאי לחברה להפגין קצת יותר סבלנות כלפיהם וכלפי הוריהם העושים כל שביכולתם למזער את ההפרעה

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...