יום רביעי, 22 בפברואר 2012

בריאים בגופם ובנפשם.

יחסית לאדם לא מאמין יש לי דיבור די תדיר עם אלוהים. גם בתור ילדה האמנתי באלוהים רק כשזה הגיע לדברים הרעים. "אלוהים תעשה שלא יהיה מבחן בחשבון היום"/ "אלוהים תעשה שהילדה החנונה שיודעת הכל תשב לידי במבחן בחשבון"/ "אלוהים תעשה שאבא שלי לא ישאל אם החזירו מבחנים בחשבון". ובכן, כן היה מבחן בחשבון, החנונה ישבה ליד חנונה אחרת, ואבא שלי כמובן שאל אם החזירו את המבחנים דבר ראשון כשאסף אותי. עם הזמן הבנתי שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו (או לילדי הגן).
עם זאת, למרות חוסר האמונה שלי באלוהים אחד מסוים, יש לי כבוד רב לכל מה שקורה סביבי שהוא מעבר לתפיסתי.
יש שלושה מקרים בהם יוצא לי להכיר בכל מה שמעבר לתפיסתי ולזרוק לו איזו מילה או שתיים : 1. "וואו" - קורה לא מעט שעוצמתו של הטבע מכה בי כמעט עד איבוד הכרה. לשבת בים ולראות את הצבעים הלא יאמנו של השמיים אינם מעוררים בי קלישאה, אני פשוט נשארת נפעמת ולא נותר לי אלא להגיד "וואו, שאפו, כל הכבוד, באמת, סחטיין". ואז מציפה אותי תחושה שהכל הוא אורגניזם אחד, ואני שוות ערך מבחינת תפיסה והבנה לכדורית דם אדומה אחת שרצה בגוף אדם, לעולם לא אבין את תפקידי חשוב ככל שיהיה.
2. "תודה" - את המילה הזו התחלתי לשחרר לחלל האויר בידיעה ברורה שמישהו שומע מהרגע שנולדו לי ילדיי. רגע לפני, לא היה לי צורך לומר תודה סתם לאויר. רגע אחרי, מצאתי את עצמי לא פעם מחזיקה תינוק על הידיים ואומרת תודה למי ששומע.
3. בקשה- כבר הבנתי שאף אחד לא יסדר לי את המבחן בחשבון,  הכל צפוי והרשות נתונה,  אבל אם יש לי בקשה אחת ויחידה
אותה אני מבקשת מהיקום השרירותי- שיהיו בריאים בגופם ונפשם. מעבר לזה, אני כבר אשתדל, בכלים שיש לי לתת, שימצו את החוויה שלהם פה עד תום.  
את המשפט הממצה הזה אמרה לי חברה. בהריון השלישי שלי כשכל אחד ששאל אותי אם הפעם יש לי בת עשה פרצוף מאוכזב כשהודעתי בשמחה שיש לנו עוד בן בדרך, היא היחידה שהגיבה ב"איזה יופי, העיקר שיהיו בריאים בגופם ובנפשם" המשפט הזה הדהד לי נכון, כי ידעתי שזה באמת העיקר

ואז קרה אסון.
בן דוד שלי, בן גילי, לפני 3 שנים, התמוטט ומת באמצע משחק כדורסל.
ויחד איתו התמוטט ומת חלק מהמשפחה שלנו.
אז מה העיקר?
בהתחלה סיימתי את הפוסט הזה פה. תחשבו אתם מה העיקר. אבל אני אגיד לכם בכל זאת מה העיקר לדעתי, אותו אני מנסה להזכיר תדיר לעצמי-  לאהוב באותה עוצמה את אלה שנמצאים ואהובים עלינו כאן ועכשיו כמו את אלה עליהם אנחנו אבלים. עוצמת האבל היא כוח טבע אינסופי המתפרץ כהר געש פעיל שלא יכבה לעולם. העיקר בעיני, הוא לאהוב כהר געש פעיל את האהובים עלינו החיים עכשיו איתנו, לא לתת לטרדות היומיום השטותיות לערפל את ההר עד שכמעט איננו מצליחים לראות אותו למרות קיומו. 

לא יודעת איך ולמה הפוסט הזה יצא לי פתאום.
אם יש שאלה שאני אף פעם לא שואלת , היא למה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...