יום שני, 20 בפברואר 2012

מה שהופך להרגל לא הופך למלחמה.

למסקנה המרעישה הזו הגעתי באחת ההליכות שלי. אני הולכת כל יום ברגל. כל יום. כל. יום.  תמיד אהבתי ללכת ברגל עם אוזניות, תמיד ידעתי שזה מרומם לי מיד את מצב הרוח ומאוורר לי את האנרגיות, אבל לא תמיד הלכתי בכזו התמדה. הסיבה שלא הלכתי היא כי חשבתי שזה לא נחשב. אני טיפוס של הכל או לא כלום. אם אני לא רצה שעה ואז שוחה שעה ומקנחת בשיעור פילאטיס, אז זה לא שווה, עדיף כבר להשאר בבית ולהתחיל מחר בכל הכוח. אני עדיין מחכה למחר הזה, בנתיים הוא ממען להגיע. עוד לא הגיע היום בו הצלחתי לעמוד בכל השינויים הגרנדיוזים אותם תיכננתי. בדרך כלל רק המחשבה על אותן תוכניות גורמת לי לראות שלושה פרקים של סיינפלד רצוף רק כדי להרגע ואז לחזור לשיגרת תעזבי אותי באמא שלך.
כבר יותר משנה שאני יוצאת מהבית, כל יום, והולכת ברגל עם האוזניות שלי. זה התחיל כמפלט נשימה לו הייתי זקוקה כאמא לשלושה בנים בגילאים 6 ומטה ונמשך כי זה עובד, כי זה נעים לי, כי זה לא מאיים עלי, כי זה משהו שאני יכולה לעמוד בו. ההחלטה היחידה היא לצאת מהבית, בלי להתחייב לכמה זמן או לאיזה מרחק  או באיזו מהירות אלך, העיקר להזיז את עצמי. זה לא מאיים עלי כי בראש שלי הליכה לא מקוטלגת כספורט שחייבים לעשות אלא כפעילות שכיף לי לעשות בזמני החופשי. עברי לידר טעה, יותר טוב כמעט מכלום. מי שעושה כלום, דוגר עליו אבל הכלום אף פעם לא בוקע. בלי תנועה, האויר עומד, בההה....
אז זה הטיפ  שלי- עשו צעד קטן , שכיף לכם לעשות, שיהפוך להרגל נעים ותראו שהצעד הקטן הזה יגרור אחריו עם הזמן שינוי מצטבר גדול יותר שיגרום למסלול חייכם לעקוב אחריכם ולא להיפך.

תגובה 1:

  1. כמה שאת צודקת אבל מתי ?? כאמא לשלושה קטנים (בני 4.5 ומטה) אני פשוט לא מצליחה. לפעמים אני יוצאת עם העגלה של התינוק. בערבים - אני כ"כ עייפה. ואת זה כותבת מישהי שהיתה מתעמלת 3 פעמים בשבוע בכייף. בכל מקרה, כל הכבוד לך ואני..ממשיכה לנסות

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...