יום רביעי, 8 בפברואר 2012

לא חייבים שום דבר.

ט"ו בשבט. כולה ט"ו בשבט, לא תשעה באב. הבן שלי קם הבוקר בזעקות קורעות לב כאילו הטלויזיה פתוחה על הסרט הערבי של יום שישי. מיד רצתי אליו בדאגה "איפה קיבלת מכה? איפה קיבלת מכה?", "לא קיבלתי מכה, היום יש חגיגת ט"ו בשבט בגן" אמר תוך שפשוף עיניים והאף המנוזל גם יחד, מנסה להתגבר.
 עכשיו, אני מכירה את הילדים שלי מכל הכיוונים ומכל הצדדים, בדרך כלל יודעת לצפות בדיוק איפה יכול להתפרץ פוטנציאל של הר געש, אבל לתשובה "כי יש היום חגיגת ט"ו בשבט" לא ממש ציפיתי...
"או-קיי...מה הבעיה עם חגיגת ט"ו בשבט?"
"אני לא אוהב חגיגות ט"ו בשבט"
 "טווווב, למה אתה לא אוהב חגיגות ט"ו בשבט?"
"כי חייבים לאכול פירות יבשים ו-א-ני לא או-הב פירות יבשים"קרטע מבעד לבכי.
"אני יודעת שאתה לא אוהב, אם אתה לא אוהב, אז אל תאכל"
"אבל הגננת תכעס עלי אם לא אוכל..."
"היא לא תכעס, מי שלא רוצה לא חייב."
"כן חייב"
"לא חייב"
"כן"
לא"
"כן"
"לא"
"כן"
הבנתי שאנחנו לא ממש מתקדמים.
"מתוק שלי, תסתכל אלי, לא חייבים שום דבר. אף פעם."
הוא הסתכל עלי קצת מבולבל "מה?"
"לא חייבים שום דבר. אם אתה לא אוהב פירות יבשים, אתה לא חייב לאכול פירות יבשים, אין חובה כזו."
הוקל לו. כמובן שהייתי צריכה להבטיח שגם הגננת תקבל את אותו הסבר כשנגיע לגן.
ב-מקרה היום יש שביתה, כך שנחסך ממנה ההסבר המנומק.

אחד הדברים שמאד חשוב לי להעביר לילדי היא שלא חייבים שום דבר. להתאמץ? כן. לנסות? ברור, חובה. אבל אין חובה לעשות כלום. אז תגידו, רגע, אז הילדים ילמדו שתמיד אפשר לברוח מחובות. אז זהו, שבעיני, אם משהו מרגיש לך כמו חובה, אם לא הצלחת להביא את עצמך לרצות אותו, ברח. ברח כל עוד נפשך בך.

אחד הסרטים האהובים עלי (לא להתרגש, יש איזה 50 סרטים ה-אהובים עלי) הוא "השעות". יש שם סצנה נהדרת בה ניקול קידמן המשחקת את הסופרת ורג'יניה וולף (הקצת מטורללת) בורחת לה לטייל בעיר ובעלה מוצא אותה בתחנת הרכבת ואומר לה שהם חייבים לחזור עכשיו כי המבשלת נלי בישלה במיוחד בשבילה ועבר עליה יום קשה לכן הם חייבים לחזור ולאכול את האוכל שהיא בישלה. ואז וירג'ניה וולף אומרת משפט איתו מאוד הסכמתי: "אין שום מחויבות כזו, מחויבות כזו לא קיימת." (אומרת את זה בשניה ה50 של הקישור) וזה מאד נכון. שום מחויבות לא קיימת.
רגע, שניה, מה אתם קופצים עלי עם כל המחויבויות שכן יש משפחה, ילדים? אמרתי שאין.
כל מה שאדם עושה או לוקח על עצמו הוא עושה ולוקח מרצונו החופשי, לא כי הוא חייב. לא חייבים ללמוד,לא חייבים להתחתן, לא חייבים לעשות ילדים. אחד מעמודי התווך של האישיות שלי היא שאני יודעת בעצמות שלי שלא חייבים שום דבר. אני לא אלחץ לשום פינה ולא אחיה בשום שקר. ברגע שמשהו לא מתאים לי יותר או שאני לא רואה את התכלית בקיומו, אני מעיפה אותו מעלי ולא חושבת עליו יותר. אני אף פעם לא עושה משהו רק כי צריך, כי אני חייבת. החיים חד-פעמיים מידי, אני לא חייבת שום דבר. לעומת זאת אני רוצה הרבה דברים. הרבה הרבה דברים. וכל מה שאני רוצה, אני עושה. וכל מה שיש בחיי אינו מחויבות אלא רצון.
יש לי חברה שלמדה וסיימה דוקטורט כי הרגישה שהיא חייבת שיהיה לה תואר וסבלה מכל רגע עד השגתו. השנה היא התחילה ללמוד קונדיטוריה שהיה חלום חייה שאותו רצתה מאז ומעולם. למה? לא חבל? כל כך הרבה שנים עברו עד שהרגישה שזכותה לעשות מה שהיא רוצה כי סיימה לעשות מה שהיא חייבת.
המון אנשים חיים כך.
ילדי לא יחיו כך.
שני הדברים היחידים שחייבים בבית שלנו הם לנסות ולהתאמץ. הגבול הוא דק, אני יודעת.
אין דבר כזה אני לא מנסה לאכול עגבניה, לנסות חייבים, לאהוב ולאכול את כל העגבניה, ממש לא. אבל איך אפשר להחשף וללמוד ולהכיר דברים חדשים אם לא ננסה? לנסות חייבים.
מתי מפסיקים לנסות ולהתאמץ? כשהמאמץ מעבר לכוחותינו, כשהניסיון חסר משמעות מבחינתינו, כשאין לנו שום תשוקה למה שאנחנו עושים. בטח לא לעשות משהו מתוך נורמה חברתית או כי מישהו אחר אמר והמחיר הנפשי שאנחנו משלמים גבוה מידי ולא סביר.
אני רוצה שילדי יגדלו כשהם מסתכלים במראה תוך תחושת אהבה ואמונה עצמית. לא מבוהלים, לא מפחדים מהצל של עצמם כי "חייבים" לעשות משהו.לא חייבים שום דבר. לכו עם מה שאתם אוהבים.




2 comments:

  1. פוסט נהדר ומעורר השראה

    השבמחק
  2. באמת, כמו שכתבו מעליי. מקסים. מעורר השראה.

    ת-ע-נוג.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...