יום ראשון, 5 בפברואר 2012

בורחת להרים.

אהוד בנאי אומר שאם היא לא תרצה אותו הוא תופס רכבת ובורח להרים. איך אני אוהבת את אהוד, הבנאי היחיד שאני אוהבת חוץ מיוסי, נו טוב, גם יובל בסדר. בכל מקרה, אין לי בעיה עם זה שלא רוצים אותי, רוצים אותי, רוצה אותי, הכל בסדר, לא זה העניין. העניין הוא, כשקשה לי, כשאני צריכה לאתחל את הקופסה, כשאני שמה לב שאני חושבת את אותן מחשבות שחשבתי אתמול בשידור חוזר שחוזר וחוזר, כשהמחשבה מלפני שעה עדיין מטיילת לי בראש בספירלה אינסופית, אני יודעת שהגיע הזמן לצאת לטבע, לברוח להרים.
אני נמשכת לטבע מאז שאני זוכרת את עצמי. העוצמה של הטבע מהממת אותי, ומגמדת את המחשבות לגודלן האמיתי.
אחרי הצבא חלמתי לנסוע לפיורדים לראות ליוויתנים. נראה לי שהנשימה נעתקת מול עוצמתם. שום טרדת יום יום לא תכנס כשאראה ליוויתן בסביבתו הטבעית. זה עוד לא קרה, יום אחד עוד יקרה.
בנתיים, אין כמו הליכה רגלית בשעת בוקר מוקדמת בהר הכרמל תוך נשימת אויר אורנים כדי לאפס את המחשבה לחסרת משמעות.
אין כמו לשבת מול הים בשעת בין ערביים להקשיב ולבהות בגלים המתחברים עם העננים הורודים אפורים כדי ליצור דממה בראש.

נכון יפה? נכון רעיון טוב? נכון.

כן. אבל אני אמא לשלושה בנים ואישה של איש העובד לילות וסופי שבוע. למעשה, אני יכולה רק לפנטז על ההרים והגלים. האויר שאני נושמת, ספוג במגבונים.

יש רגעים לא מעטים ביום בהם אני מתפקדת על טייס אוטומטי. מחייכת לילד, מנשקת את הקטן, מדברת איתם באריכות, אבל לא ממש מרגישה את מה שאני עושה. עושה מה שאני יודעת, מה שאני טובה בו, מה שצריך, בלי ממש להיות נוכחת. יש רגעים שאני איתם אבל אני לא רואה אותם, מתנתקת.
רק אתמול שמתי לב מה אני עושה כדי לנחות חזרה לכאן ועכשיו. אני עושה את זה שנים, מאז שאני אמא. לא עשיתי את זה קודם, קודם ברחתי להרים.
אני לוקחת את המצלמה שלי.
המצלמה שלי עוזרת לי לראות אותם שוב. לחוות אותם באמת בכל רמ"ח איברי, את הילדים הקסומים שלי.
דרך המצלמה אני מצליחה לחוש שוב את הרגע, את החיוך של התינוק כשהוא מקיש שתי קוביות עץ יחד, את טיפת הרוק המתוקה בקצה שפתיו, את המעיל המתנפנף ברוח של בני הבכור המדמיין שהוא גיבור על, את עיניו הנוצצות מהקור, את הבהלה בפניו של בני האמצעי כשהוא לא רואה אותי פתאום בגן המשחקים, את ההקלה בפניו כשעניו מוצאות אותי. אז, אני לגמרי שם,איתם, לא לידם. עם מחשבה דוממת וצלולה, בדיוק כמו שאני מרגישה כשאני נמצאת מול עוצמתו של הטבע, בלי ממש להיות מולו.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...