יום שבת, 4 בפברואר 2012

רגע של מחשבה.

בחמש שעות האחרונות אמרו לי, לא. יותר נכון, לא! מהרגע שבני פקח את עיניו, ב5 וחצי בבוקר, כן כן קראתם נכון, הוא עונה- לא! די קשה להתנהל כשמישהו מתנגד כל הזמן ועוד יותר קשה לשמור על קור רוח.
"בוא לאכול בבקשה" - לא!
"בוא להתלבש" - לא!
"תנעל נעליים" - לא!
"תסדר את הפאזל שפיזרת אם סיימת איתו"- לא!
"תלבש מעיל, קר בחוץ" לא!

רגע לפני שהתפתתי לפתור את העניין ב "אז לך לחדר ותצא כשאתה מוכן לנעול/לסדר/ללבוש" ניסיתי להבין מה הסיפור שלו.
הוא ילד של אמא, הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. הוא רוצה להרגיש שהוא שולט במה שקורה איתו, הוא מחליט. הגיוני.
כדי להחליט צריך לחוש חופש בחירה. אם אין בחירה אין החלטה, היא עובדה.
שום דבר לא הולך בכוח. ברור שאפשר בכוח, אבל אז הוא לא ילמד מזה שום דבר, רק יחוש כלפי טינה.
אבל מה לעשות, צריך ללבוש מעיל, קר בחוץ, זאת עובדה.
פשוט שיניתי את הניסוח, ניסחתי לו בחירה: "צריך ללבוש מעיל, קר בחוץ. איזה מעיל אתה רוצה ללבוש, את האפור או את הצהוב? אתה חושב שכדאי גם לחבוש כובע או שהרוח לא כל כך חזקה?" עבד כמו קסם. הוא בחר את הצהוב ולא רצה שאעזור לו לרכוס אותו, ולא, הוא לא רוצה כובע.
המשכנו לפאזל: "בוא בבקשה לסדר את הפאזל. אתה רוצה לראות אם אתה מצליח לבד או צריך שאעזור לך?" הילד התחרותי שלי בוחר להראות שהוא מצליח לבד.

אני משתדלת כמה שפחות לשחד את ילדיי, לא מקבלים שוקולד כי מסדרים את החדר או עושים שיעורים, אז הפעולות הללו מרגישות כמו עונש שמי שעומד בו מקבל פרס. הן לא. נעים לסדר את החדר כי נעים לשחק ולעבוד בחדר מסודר.

רגע המחשבה שהקדשתי לפני שכדור השלג התגלגל למאבק כוחות ביני ובינו למשך כל השבת, איפס את המשך היום והפך אותו לנעים הרבה הרבה יותר. כל מה שהיה צריך זה להבין בדיוק את מקור הבעיה ולקרוא לילד בשמו.



3 תגובות:

  1. הולכת להדפיס ולתלות על המקרר. מקסים!

    השבמחק
  2. פוסט נהדר. את נהדרת!
    כל פעם שאני קוראת משהו כזה שכתבת, אני חושבת לעצמי, איזה כיף לילדים שלך שאת אמא שלהם. אני יודעת, את לא מושלמת, אף אחד לא מושלם... אבל לפחות את מנסה וכבר זה ממש חשוב.

    בהצדעה :)

    השבמחק
  3. תודה דפנה, נהדרת את! :-) וכיף לי שאת מוצאת מידי פעם פוסטים שלא קראת

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...