יום שלישי, 31 בינואר 2012

אין קסמים.

אתמול הייתי אצל אמא שהתינוק שלה עדיין לא זוחל בגיל 10 חודשים. (לשם הבהרה, כשאני אומרת אתמול, אני לא בהכרח מתכוונת בדיוק לאתמול, אולי לפני שבוע, אולי לפני חודשיים, כך שמי שהייתי אצלה באמת אתמול, הכוונה לא אלייך מאמי) אהה... איפה הייתי?איבדתי את חוט המחשבה, אה כן. אז "אתמול" הייתי אצל אמא של תינוק בן עשרה חודשים שעדיין לא זוחל. עבדתי קשה, הראתי לה הרבה תרגילים מאוד יעילים ואיך צריך לשנות לו את סדר היום על מנת לעודד זחילה. היא הקשיבה קשב רב, תירגלה בעצמה, התינוק שיתף פעולה, תענוג. ואז כשנפרדנו בדלת והיא עמדה איתו על הידיים, אמרה חצי מבודחת "וואי..חשבתי שתקלי עלי ועכשיו אני קולטת שבעצם הקשת עלי עם כל התירגולים האלה".
שמעתי את הקושי מבעד לצחוק, הנחתי את כדור הפיזיו מהיד, ביקשתי שוב להכנס, דיברנו בסלון עוד חצי שעה.

אני בדרך כלל לא מפספסת את זה.
זה=גרעין הקושי האמיתי. בתחילת כל מפגש אני שואלת את האמא "מה הכי היית רוצה לקבל במפגש הזה?" ומצליחה לרוב להבין, גם אם זה מאוד מרומז, גם אם זה בין השורות, מה פה בעצם הבעיה. הפעם הבנתי את הבעיה האמיתית רק כשעמדתי בדלת.
האמא הזו, כמו הרבה אימהות איתן עבדתי היתה מודאגת מקצב ההתפתחות של תינוקה. אבל לא מודאגת כמו שהיא דאגה ממה שזה ידרוש ממנה.
אני יודעת שקשה להיות אמא.גם אני אמא, גם לי קשה.
 כבר כתבתי על זה בפוסט הזה, שבעקבותיו קיבלתי כמה תגובות זועמות, אשר בעקבותן, כתבתי את הפוסט הזה.

האמהות יודעות להגן ולדבר בשם עצמן על עצמן, וכולנו מכילים ותומכים בקושי.
אבל מי מדבר בשם התינוק המעוכב, התינוק שלא מקבל את הגירויים המתאימים
על מנת שיוכל למצות את התפתחותו? אני.
, אני מדברת בשם התינוקות. אני יודעת שלא לכולן פשוט או יש זמן לתרגל 3 פעמים ביום רבע שעה כל פעם, אבל מישהו צריך לעשות את זה אחרת למה
ללכת לבקש עזרה מאיש מקצוע? הוא איש מקצוע, לא קוסם.
 אני באה להדריך מה יש לעשות, אני לא יכולה לתרגל במקום, גם אם אני נורא
רוצה. אני בהחלט יכולה להבין שקצת מבאס לשלם 250 ש"ח לשעה ולצאת עם הרבה שיעורי בית. הרבה הרבה שיעורי בית.
 אני יודעת שיש אימהות שחושבות שתמורת 250 ש"ח התינוק שלהן אמור לזחול תוך שעה. זה רעיון יפה, באמת, אבל לא ממש מציאותי. אין שום משמעות להדרכה שלי בלי תרגול בבית, חבל על הכסף, חד משמעי. וזה נכון גם לגבי מי שלוקחת את הילד לריפוי בעיסוק פעם בשבוע או לקלינאית תקשורת פעם בשבוע. אם הילד חוזר מהקלינאית ומתיישב לשעתיים מול הטלויזיה, זה בערך כמו לנסות לסדר את הבית בזמן שהילדים בבית, אין לזה משמעות.
 העבודה המשמעותית שתביא לשיפור זה התרגול היומיומי הסיזיפי (שלדעתי אפשר להפוך לנחמד ולא סיזיפי בכלל, אבל תלוי את מי שואלים) בבית.

יש לי חברה שכועסת על זה שהיא צריכה לשבת על שיעורי בית עם הבת שלה. "למה אני שולחת אותה לבית ספר? זה התפקיד שלהם לא? שהם ילמדו אותה!" היא מתרעמת על כובד המשימה. ואני עונה לה "כשאני פותחת את מחברת עברית ורואה שנתנו להם רק לענות על שתי שאלות, אני לא מבינה איך הוא אמור ללמוד משהו עם כל כך מעט תרגול. אני נותנת לו עוד 10 שאלות, והוא צריך לקרוא עוד שלושה ספרונים, שלוש פעמים ביום, ולפתור דפים בחשבון שאני מכינה לו עוד שלוש פעמים ביום."ולא, הוא לא שונא את זה כי אני דואגת שיהיה לו כיף-  הוא פותר חשבון עם סוכריות אם.אן.אם ומחבר סיפורים מגזרי עיתון, בקיצור צריך להשקיע כדי שגם הוא ירצה להשקיע. היא בדרך כלל עונה לי " טוב זה כי את משוגעת."
אני לא חושבת שאני משוגעת. (לפחות לא בנושא הזה..)
 אני חושבת ומאמינה שהאחריות על המוטיבציה, על התשוקה ללמידה, על הרצון להשקיע ולהתאמץ מוטלת על ההורה ולא על אף איש מקצוע אחר. זה הילד שלי, לא של המורה, לא של הגננת לא של המרפא בעיסוק. גם אם הם ירצו הכי בעולם (ואני יכולה להבטיח לכם שהם לא רוצים הכי בעולם) הם לא יכולים להשקיע בילד כמו שאני יכולה.
פעם עבדתי עם נכד של סבתא אחת שהיתה מודאגת, ובצדק, שהנכד בן השנה וחצי עוד לא הולך וגם לא בכיוון. אמא שלו לא היתה מודאגת בכלל ואמרה "שכולם הולכים בסוף". אחרי פגישה אחת אמרתי לסבתא שאין טעם שאעבוד איתו אם אין המשכיות בבית, לא יהיה מקצועי מצידי לבוא פעם בשבוע. היא ניסתה לשכנע את ביתה, ללא הועיל. בסוף התקשרה אלי וביקשה שאבוא אליה כל יום, אחרי שהיא לוקחת אותו מהגן ואעבוד איתו. הסכמתי מאחר והדאגה שלה נגעה לליבי וידעתי שהיא לא יכולה פיזית לבצע איתו את התרגילים בעצמה. אחרי חודש של תרגול מאומץ בו ראיתי את התקדמותו המהירה מבחינה מוטורית, הוא התחיל ללכת. הבת שלה אמרה לה "נו, אמרתי לך שכולם הולכים בסוף".

אף אחד לא אמר שלהיות הורים זה קל, מצד שני לא צריך לעשות מזה איזה אוורסט בלתי עביר. עם קצת מאמץ והרבה חוש הומור, זה יכול להיות מאוד מספק. להיות הורה בלי חוש הומור זה כמו להיות מטפס הרים לא בכושר. ועדיין,   גם את האוורסט מטפסים צעד אחרי צעד, אף אחד לא יטיס אותנו לשם על מרבד קסמים תמורת 250 ש"ח.
אין קסמים, בחיי.


תגובה 1:

  1. כ"כ כ"כ נכון. אני רואה את זה בתחום שבו אני עוסקת, הדרכת מנשאים. יש רצון להתשמש אך אין רצון להשקיע. מחכים לקסם.
    התמונה משגעת, אגב, אני חובבת גרי פוטר נלהבת...

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...