יום שבת, 28 בינואר 2012

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן. איזה זה יופי של שיר, איך לא, זה יוסי.
כשהייתי ילדה, והאמת, לדעתי זה לא היה כל כך מזמן, הכל היה אחרת. אני יודעת שכל דור נוטה להגיד את זה אבל אני חושבת שמאז המהפכה התעשייתית לא היה כזה שינוי חד בין הדורות. הדור שלנו הוא קו התפר. בסוף שנות התבגרותי הטכנולוגיה נתנה קפיצה ששינתה את פני הילדות וההורות לעד.
כילדה אני לא זוכרת שדאגו לי כל הזמן, אני זוכרת המון חופש.
כל יום שישי אבא שלי היה מוציא אותי ואת אחי מהבית על מנת שאמא שלי תוכל לנקות בלי שנסתובב לה בין הרגליים. אלה היו ימי טרום-עוזרת. אבא שלי לרגע לא חשב שהוא צריך לבדר אותנו, התפקיד שלנו היה לבדר את עצמנו.
מידי יום שישי לקח אותנו איתו כשהיה משחק כדורסל עם חבריו באולם בית ספר בשכונה. אחי ואני היינו מסתובבים במתחם בית הספר עד שהם סיימו לשחק. הוא לא בדק אף פעם איפה אנחנו או מה אנחנו בדיוק עושים. אז אבא, בהזדמנות זו אני אספר לך- אולם הספורט היה ענק, לפחות מגובה של ילדה בת 7, בחלק אחד שלו אפשר היה לטפס מדרגות לוליניות תלולות שהגיעו לגובה שתי קומות בערך. שם, היה מעין חלל ריק שקורות בטון חוצות אותו, רוחב כל קורה כרוחב דף A4 ,מתחת לכל קורה, אויר. אויר בגובה שתי קומות. אתם בטח מנחשים איך ביליתי את זמני- הלכתי הלוך ושוב, הלוך ושוב על הקורות האלה בשיווי משקל מופתי, בריכוז שיא, עד שהייתי שומעת את אבי צועק:" יפ-עת!! הול-כים!" הייתי יורדת בגרם המדרגות התלול והיינו חוזרים הביתה. לא נפלתי אף פעם ולא קרה לי שום דבר. נראה לכם שהילדים שלי היו יכולים לעשות כזה דבר בלי שהייתי יודעת או בלי שהייתי חוטפת דום לב אם הייתי יודעת?
כשבעלי יוצא עם הילדים, הוא יוצא בשבילם, למען התפתחותם. כשהם בגן השעשועים אני כל רגע מסמסת לו: "מה אתם עושים?/חבשת לקטן כובע?/ שלא יטפסו לעמוד הגבוה כי הרצפה מתחת זה רק אספלט"
פחחח... אספלט.הצחקתי את עצמי.
כשאני הייתי ילדה הייתי מתנדנדת בגן השעשועים הכי גבוה שאפשר, יותר גבוה מהעמוד המאוזן עליו תלויה הנדנדה, ממש הכי הכי גבוה שהייתי מסוגלת להביא את עצמי, ואתם יודעים מה הייתי עושה כשהייתי מגיעה להכי הכי גבוה? נכון, הייתי קופצת מהנדנדה, עפה באויר. לאן? לא יודעת. אף פעם לא חשבתי על הנחיתה אלא רק על הכיף שבקפיצה. ברוב המקרים רגליי היו נוחתות בביטחה על האספלט ובחלק מהמקרים, לא. בחלק מהמקרים הייתי מתרסקת, משפשפת היטב את הברכיים. הייתי רצה הביתה כדי שאמא שלי תגיד שנגמר לנו היוד הסגול שלא שורף, ונשאר לנו רק היוד האדום שכן שורף. היא היתה מורחת את השורף שהיה שורף לי נורא, שמה לי פלסטר, סתם פלסטר, לא כזה עם אלוורה ותמונה של מיקי מאוס, והייתי חוזרת לשחק ברחוב. אף אחד לא אמר לי "זה מה שקורה כשמשתוללים".
הילדים שלי? לא. אני לא מרשה להתנדנד כל כך גבוה, זה נורא מסוכן אפשר לשבור את הראש.

כמה הייתי משחקת ברחוב. כל אחר צהריים בחוץ,ברחוב, עם הילדים שגרו בשכנות. איזה יופי שיחקנו, איזה תענוג, לא היה משעמם לרגע. בחיים אמא שלי לא יצאה איתי החוצה, בחיים לא ראיתי אף הורה אחר. הילדים שלי? לבד? מתי? איפה? אולי כשיגיעו לגיל עשרה וגם אז אני כבר אמצא דרך לשים עליהם איזה שבב. היום כל הילדים שמשחקים בגן שעשועים רצים באמצע המשחק לספסל לאמא לשתות מים מנרלים מהבקבוק של בן-טן. אנחנו שתינו מהצינור בגינה.
היינו שעות מחוץ לבית, בלי פלאפון למקרה חירום. יוצאים לשחק אחר הצהריים וחוזרים בערב, לאף אחד לא היה מושג איפה הסתובבנו. איפה הסתובבנו? בשכונה שגרתי היו המון בתים בבניה, אני וילדי השכונה היינו מטיילים בתוך הבתים, בין פיגומי ברזל ובלוקים וערמות של חול.
.
תמיד היו לי חברות טובות. מאז שאני זוכרת את עצמי. ממש טובות, דבק.
תמיד קמתי מוקדם בבוקר, גם בשבת. היה לי משעמם. מעולם לא הלכתי למיטה של הורי להגיד שמשעמם לי.
חיכיתי בקוצר רוח לשעה 8 ואז הייתי הולכת ודופקת על הדלת של חברתי הטובה שגרה בית לידי. בשבת. ב 8 בבוקר.
אף אחד לא אמר לי שאסור, אף אחד לא אמר לי שמתקשרים קודם. אמה של חברתי היתה פותחת לי את הדלת עם הקפה ביד ושיער של מישהו שקם לא מזמן משינה. כל שבת. כל שבת היתה אומרת לי בחיוך: "היא עוד ישנה, את יכולה לעלות להעיר אותה, באמת הגיע זמן לקום", ואני הייתי עולה לחדרה ומעירה אותה. היה נראה לאמה של חברתי הגיוני לגמרי שהילדה של השכנה דופקת לה בדלת בשבת בבוקר.
הילדים שלי? אין דבר כזה, לא חודרים לפרטיות של אחרים, זה לא מנומס. לא דופקים לאף אחד בדלת. לא מזמינים את עצמנו, לא שואלים אם אפשר לבוא לחבר, אפשר רק להזמין את החבר אלינו, אם הוא מזמין אותנו אליו, יופי, אבל אנחנו לא מזמינים את עצמנו, לא. זה לא מנומס.
מה עשינו אני וחברתי אחרי שהיא קמה? צחקנו. על מה? על הכל. מידי פעם היינו עובדות על אנשים בטלפון. ניסיתי להסביר לבן שלי למה זה כיף, הוא לא הבין. הוא לעולם לא יוכל לעבוד על אנשים בטלפון ולהבין למה זה כיף.
 היינו הולכות לטייל יחד בואדי שלנו הפונה להר הכרמל, וצוחקות. הולכות לבד לטייל, ילדות בנות עשר. אף אחד לא חשב על אנשים לא טובים באמצע הדרך שחלילה נפגוש.
ובאמת לא פגשנו.
הילדים שלי? לטייל לבד? איפה? מתי? בחלומות הלילה. אני יושבת עם הבן שלי כל שבוע בשיעור פסנתר. לפעמים הוא אומר שהוא צמא באמצע השיעור (שזו דרך של ילדים לבקש הפסקה), נראה לכם שהוא עולה שתי קומות לבד לקולר בשירותים?? לא. אני באה איתו. למה? כי בשעה שהוא לומד, אין אף אחד בקומה של השירותים. למה עוד? כי השרת של הקונסרבטוריון קצת יותר מידי נחמד אליו ומלטף לו את הראש כל פעם שהוא רואה אותו בצורה שגורמת לי לשים עליו יד ברורה כקונטרה. אני מגזימה? יכול מאוד להיות. אבל בני בן ה6 לא יעלה לבד לשירותים הנמצאים בקומה בה אין אף אחד.

מה היינו משחקים ברחוב? מה לא. אחי ואני היינו חוזרים מזיעים ומאובקים, הגוף רץ והתאמץ במשך שלוש שעות לפחות. פיתחנו כישורים חברתיים עם מעל לעשרה ילדים בגילאים שונים במשך שלוש שעות לפחות. איפה יש אמא היום שאומרת לילד שלה- "ילד רחוב"?
כשבא חבר לילדים שלי, תוך שתיים וחצי דקות הוא שואל איפה הטלויזיה. כשאני עונה שאין לנו טלויזיה, עוברות כמה שניות בהן הוא בוהה בי, מנסה להבין מה בדיוק אמרתי לו עכשיו ואז שואל- אז אפשר לשחק במחשב? ואני עונה שאני לא מרשה לשחק במחשב כשיש חברים והוא שואל למה, ואני עונה כי לא צריך חבר כדי לשחק במחשב. והוא שואל אז מה נעשה? משעמם לנו. ואני אומרת- לא יודעת, תשחקו במה שילדים משחקים. והוא עונה לי שילדים משחקים במחשב. ואז אני מבינה למה הם רבים כל חמש דקות- כי הם לא מפתחים מיומנות משא ומתן שהיו לנו בגילם. הם לא נמצאים זמן ממושך מספיק באינטראקציה עם אחרים, ודי נתקעו בשלב האחרון בו היתה להם אינטראקציה יחסית תכופה עם אחרים- גיל שנתיים. פלא שכל ילד שני הולך לקלינאית תקשורת?

לא יודעת. יש המון דברים נפלאים באפשרויות שיש לילדים היום, בהורות המודעת שיש להורים היום. אני חושבת שההורים בימינו עושים המון מאמץ ראוי להערצה. אנחנו באמת רוצים יותר טוב עבורם.
אני חושבת שהילדים בימינו מאוד חכמים ומתוחכמים, אבל יש הרגשה שגם חסר להם הרבה.
לפעמים אני קצת מודאגת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...