יום שלישי, 24 בינואר 2012

מי זו האישה הזו? אני לא מזהה.

כל קושי הוא הזדמנות לתרגול, לאימון, לשיפור. חברים, אתמול היה לי אימון נוראי, לא הפגנתי שום שיפור, הלכתי עשרה צעדים אחורה.
זה התחיל בזה שהמוניטור הפנימי שלי לצריכת קקאו התחיל לצפצף בהיסטריה:"את מגזימה עם השוקולד! 70% מוצקי קקאו לא הופכים אותו לברוקולי!" התעלמתי ממנו.
 המשיך בזה שבני בן השנה לא הרגיש טוב- חום,נזלת בלתי נגמרת, משתעל, עניים דומעות, ורק על הידיים, כל הזמן על הידיים,11 ק"ג מיללים על הידיים. אין לי שניה לעצמי, מטיילת איתו על הידיים הלוך חזור למטבח מחפשת את הברוקולי שלי.
בצהריים נסעתי איתו לאסוף את אחיו הגדולים (בגדולים הכוונה 6 ומטה),כל אחד נכנס לאוטו רוח סערה. עם אחד,אף אחד לא שיחק בהפסקה "הכל בגלל שלא נתת לי ופלים לחלק לכולם!!" השני הזמין חבר מהגן והחבר אמר שהוא לא רוצה לבוא אליו אף פעם. הם דיברו אוטוסטרדה וברקע כמובן, תינוק מנוזל מיילל. "הזדמנות
לתרגול, הזדמנות לתרגול" חזרתי על המנטרה ושמעתי איזה מישהי         צורחת :" מספיק! שקט! אני לא רוצה לשמוע אף אחד! לא יכול להיות שברגע שנכנסים לאוטו מתחילים להתלונן!". רגע של שקט שאחריו כולם התחילו לבכות.
"הזדמנות לתירגו... אויש תסתמי גם את" אמרתי לעצמי. "אני לא רוצה לשמוע הגה עד שמגיעים הביתה!ואז שניכם נכנסים לחדר!"
הממ... לא בדיוק בודהה על ההר.
נכנסנו הביתה, כל אחד העיף את התיק והנעליים לארבע רוחות שמיים.
 "כמה פעמים אפשר להגיד לחלוץ נעליים בחדר ולשים את התיק במקום, כמה!?" שמעתי איזה מישהי צורחת.
הלכתי לעשות אמבטיה לקטן שלא הפסיק ליילל בחוסר נוחות. אמבטיה חמה תקל על הנזלת. הגור הקטן שמח להכנס למים החמימים, ישבתי על השירותים מסתכלת עליו משפריץ, מלאך קטן שלי, אתה לא מרגיש טוב. נשמתי עמוק.
אוקיי, תתאפסי על עצמך, בהזדמנות הראשונה תמצאי את הכוחות להתנצל בפניהם. ואז התקשר בעלי המושיע. איזו הקלה, איזה יופי,רק עוד 4 שעות והאחריות מתחלקת. "את שומעת? אחרי המרפאה יש לי לעשות כמה ביקורי בית..." שקט. "הזדמנו..." אני מצליחה לספור רק עד 3 ו....."הקטן לא מרגיש טוב, הגדולים חזרו מרוטים, אתה לא יכול לקבוע אותם ליום אחר??" שקט. "מה את רוצה?" "לא רוצה כלום, שלום." ניסיתי לנשום עמוק ואז ילד נכנס עם ביצת קינדר "אמא, אני יכול?" "הזדמ... תגיד מה אני אמרתי לך? אין ביצת קינדר לפני ארוחת צהריים! אין! תן לי את זה בבקשה,תוווודה!" הוא יצא מחדר האמבטיה עצוב ואני הסתכלתי על האישה במראה ולא זיהיתי אותה.
כל אחר הצהריים ניסיתי להמנע מתקשורת מיותרת הכל היה נפיץ. עם תינוק מייבב על הידיים, הר כלים במטבח ובעל שיחזור אחרי שהמלחמה כבר תגמר, כדאי לשמור את האנרגיה בשקט.
בביקור אצל הרופא נאמר שיש לאפרוח דלקת ראות ואני שמחתי שהדבר השני שהכי מרפא דלקת ראות, זה להיות כל היום בידיים של אמא.
בערב, אחרי שמנת האנטיביוטיקה הפילה אותו לשינה מחלימה, הלכתי להתנצל.
ישבתי על הפוף בין המיטות שלהם וביקשתי סליחה. אמרתי שלפעמים גם אימהות לא מצליחות להגיב נכון. לפעמים גם אימהות כועסות בלי להתחשב באחרים. ביקשתי שיעירו לי בפעם הבאה שהם מרגישים שאני לא מגיבה נכון. הם הסכימו, הם סלחו, נתנו נשיקה וחיבוק של אהבה. הבנתי שכל היום התנהגתי כמו ילדה שלא יודעת מה לעשות, קצת לבדה, קצת אבודה.

הלכתי לאמבטיה לשטוף פנים, הסתכלתי במראה, את האישה הזו אני כבר מזהה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...