יום ראשון, 22 בינואר 2012

אני אגלה לכם סוד.

נולדתי ביבשת הלא נכונה. 
לא תמיד חשבתי שכך יראו חיי, לא תמיד ידעתי שאהיה טובה במה שאני עוסקת היום. במילים אחרות, חיי הם לא חלום חיי למרות שלא הייתי מחליפה אותם בחיים של אף אחד אחר (למרות שאם אנג'לינה מתעקשת, אני מוכנה לשקול).

סבא שלי גר באירופה. ("אף אחד לא יגיד לי איפה אני יכול לחיות" פִּייייייי נאצים!) . מגיל צעיר, כל קיץ, היינו נוסעים לבקר אותו ומטיילים בכל אירופה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתגלה לפני חלום חיי. הייתי בת 6, טיילנו באוסטריה, ראינו טירה ועוד טירה (בנינו, ראית טירה אחת, ראית את כולן) הגענו לוינה ואז ראיתי אותו. זו היתה אהבה ממבט ראשון, תחושה של מכת ברק. ראיתי סוס שחור ענק עם רעמה מפוארת. רכבה עליו אישה לבושה חליפה מחויטת עם מגפיים מעור, בוהקות. לא יכולתי להוריד את העניים. כל המראה  נראה לי כמו פאטה מורגנה, מדהים, לא הגיוני, חלום. מאותו רגע, אני רואה סוסים. כל הזמן. בכל מקום. כשרואים סרט תקופתי, אתם מתרכזים בעלילה, אני בסוסים. אתם רואים תפאורה, אני רואה את הגזע שלהם, את סגנון הרכיבה, וכמה סוסים משחקים את אותו סוס. אני מחפשת בכתוביות מי המאמן, חופרת וקוראת עליו כל מה שיש באינטרנט. אני חיה בסרט של מגדלי סוסים. יש לי חברים בפייסבוק, מגדלי ומאמני סוסים מספרד הולנד ופורטוגל. אני קוראת בלי סוף ספרי רכיבה וגידול, צופה בעשרות סרטונים ביו טיוב, ויכולה לנהל שיחות לתוך הלילה עם אנשים שאוהבים סוסים כמוני. אני חיה את העולם הזה בכאילו, לא באמת. כן, אני עדיין רוכבת, פעם בשבוע. זה רחוק שנות אור מהאופן בו הייתי שמחה לחוות את העולם הזה. 
מה הקטע שלי עם סוסים?
אין לי הסבר. אבל זה מה שנולדתי לעשות. להיות ליד סוסים, לעבוד עם סוסים ללמוד סוסים לחיות ולנשום אותם ליד אנשים המרגישים כמוני ושזה מה שמעניין אותם. אני לא, וזה בסדר.
רגע. לפני שאתם מוצאים את הכינורות והממחטות, ניסיתי להגשים את החלום, באמת. לפעמים חלומות מתגשמים, אבל בדרך כלל לא. לא כל ילד שחולם להיות מנוף כשיהיה גדול, באמת הופך לכזה.
התחלתי לרכב בגיל 10. באמצע שנות השמונים לא הרבה ילדים בני 10 רכבו על סוסים. לא היתה פה תרבות רכיבה כמעט בכלל (וקשה לומר שהיום יש, בהשוואה לאירופה). רכבתי כמעט בכל חווה בצפון אבל אף אחת לא התקרבה ללמד את סגנון הרכיבה הקלאסי שראיתי אז באוסטריה. אני חלמתי על סוסים אירופאים קסומים וחוויתי פה סוסים מקומיים שהקשר הגנטי בניהם לבין חמור היה ברור מאוד. אפשר להשוות את זה למישהו שרוצה ללמוד קולינריה ברמה הכי גבוהה ומוצא את עצמו במפעל של במבה. עדיין, נהנתי מהקרבה לסוסים ומהרכיבה עליהם.
איך אני יודעת שזה מה שהכי רציתי לעשות? כי עד היום, 25 שנה אחרי, כשאני בקרבתם של סוסים הזמן טס. רגע אחד השעה 5 וחצי בבוקר, רגע אחר כך 8 בערב.
כנערה וחיילת חייתי משבת לשבת, בהן הייתי רוכבת, מנקה אורוות ומטפלת בסוסים.
עדיין לא קיים בארץ מקום כמו מקומות באירופה בהם אפשר ללמוד את מה שאני באמת רוצה וסביר שגם לא יהיה. תרבות רכיבה קלאסית אינה חלק מהתרבות הארצישראלית.
למה לא נסעתי אחרי החלום לאירופה? כי היו לי חלומות יותר חשובים. הייתי צריכה לבחור. למרות שהאלפים השווצרים מרגישים לי יותר טבעיים מהרי הכרמל, כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי.
למה אני מספרת לכם את זה? כי לפעמים ילדים חולמים דברים לא ממש אפשריים. לפעמים לא מספיק רק לרצות. לרצות זה הגרעין, צריך לספק לילד קרקע פוריה עליה יוכלו לצמוח חלומותיו. במקרה שלי, מיקומי הגאוגרפי לא איפשר לגרעין לצמוח בלי לוותר על גרעינים אחרים שהיו חשובים לי.

אין כזה דבר ילד בלי הורים. הורים, (הכוונה לכל מבוגר משמעותי בחייו של ילד) מורים את הדרך. לא "כולם מסתדרים בסוף", אני לא רוצה שילדיי "יסתדרו", אני רוצה שיחיו את החיים שהם מרגישים שהם נועדו לחיות, זו לא חזרה גנרלית. אני מכירה כל כך הרבה אנשים שעובדים על מנת להתפרנס, שחיים מסופשבוע אחד לשני, שחלמו להיות נהגי מרוצים ומצאו עצמם מרווחים הרבה כסף בהייטק ומשום מה, עדיין מחכים לסופשבוע. אני עוקבת אחרי רצונותיהם של ילדיי כמו נץ, הם עדיין מאוד קטנים אבל כבר אפשר לזהות תחומי עניין טבעיים אצל כל אחד מהם. המשימה שלי היא להורות להם את הדרך לאן שהם רוצים להגיע, לעזור להם לחיות את החלום המציאותי שלהם, לא שלי. שיעסקו במי שהם. אדם שעובד במה שהוא מרגיש שנולד לעשות, לא עובד יום בחייו. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...