יום שלישי, 17 בינואר 2012

שינוי בתכנית.

יש לי ילד אחד קטן שלא אוהב שינויים גדולים (מי ילד של אמא?). אם אמרתי/הבטחתי לו משהו, ובגלל כוח עליון או סתם כי בעצם אין לי חשק, התוכניות השתנו, כדאי לזוז מטר או שניים (מה שבטוח שלושה) אחורה, כי הגהנום עומד להשתחרר. הורה סביר ונבון היה בוחר לא להגיע איתו למצב בו התוכניות משתנות, כי מי צריך את זה. אני רחוקה מלהיות סבירה ונבונה ולכן חושבת שהוא צריך לתרגל, ולתרגל הרבה את האפשרות שהתוכניות יכולות להשתנות.
אני חלילה לא מבטיחה ולא מקיימת בכוונה, אבל קרה למשל, שהבטחתי שאחרי הגן נלך לטייל בחורשה לחפש חלזונות ופתאום התחיל לטפטף ואמרתי שעכשיו לא נעים  ללכת לטייל ונעשה את זה ביום אחר יותר יפה. לקחתי אויר ושלושה צעדים אחורה, וחיכיתי להצגה שתתחיל, הרי קניתי כרטיסים מראש. "זה לא פייר!! את הבטחת!! אבל הבטחת!!!!!" "אני יודעת שהבטחתי, אבל לא נעים לטייל כשמטפטף" "לא איכפת לי!!לי כן נעייייייייייייייייייים!!!!!!!!!!!!!!" "אני רואה שאתה מאוד רוצה ללכת, ושלא איכפת לך שהתחיל לטפטף אבל לי זה לא נעים." אמרתי תוך כדי חיוך לאמא אחרת שבאה לאסוף את הילד.. "אני רוצה לחפש חלזונוווווווווווווווווות!!!הבטאאאאחת" "אני רואה שאתה ממש רוצה ואני מבטיחה כשמזג האויר יהיה יותר נעים נלך לחפש חלזונות, כנס לאוטו בבקשה." רגע של שקט. הוא חושב. "את שיקרת." הוא אומר מתחת לבכי . "ממיל'ה שלי, אני יודעת שהבטחתי ואני רואה שאתה מאוד רוצה, לא ידעתי שזה יהיה מזג האויר, בפעם הבאה אני אגיד לך שאולי ירד גשם ובמקרה כזה לא נלך, טוב?" מייבב הסכים להכנס לאוטו.
העניין הוא, שאני לא נבהלת מהתגובה שלו ומודעת לא להגרר אחריה. אני רואה בה עוד הזדמנות תרגול עבורו לנסות לווסת את רגשותיו, ברור לי שזה לא אישי נגדי, זה פשוט קשה לו עדיין.

שינוי בתוכנית לא חייב בהכרח להיות שינוי תוכנית ללכת למקום כלשהוא. זה יכול להיות מחנה שלם של פליימוביל שהוא סידר בחדר מאחורי הדלת ואני פתחתי את הדלת לרווחה ולא בכוונה העפתי לו חצי מחנה.
היום הוא כבר מגיב הרבה יותר טוב, פעם הוא היה מסוגל להתאבל על המחנה הזה חצי יום ובחצי השני להגיד לי שהכל בגללי.
הקושי שלו ברור לכולנו המבוגרים, אבל גם בנינו יש כאלה שמתאפסים על עצמם מיד ומחפשים פיתרון, ויש כאלה שחצי יום מקוננים על מר גורלם ובחצי השני מחפשים אשמים.

אני מתרגלת איתו גם במשחקי תפקידים, אני לא תמיד עושה מה שהוא מצפה מהדמות שלי לעשות. תוך כדי משחק הדמות שלי יכולה להיות עקשנית ומעצבנת והוא צריך למצוא פיתרון דיפלומטי לקרציה שמולו. לפעמים אני מתרגלת איתו ויסות רגשי בלי שהוא יודע, בסביבה הביתית- כשהוא מצייר בריכוז אני נתקלת "בטעות" בשולחן כך שהטוש שלו זז. פעם ב.. אני לא "שמה לב" ומוזגת לו מים עד סוף הכוס ואופס נשפך לו קצת החולצה. או אוכלת את העוגיה האחרונה בהסח דעת למרות שהוא אמר שהוא רוצה אותה.
זה אולי יראה "תרגול" תמוהה לחלק מהקוראים, למה להפריע לו בכוונה או למה לי להכניס את עצמי בכוונה לפינה של התקף זעם? כי לא אני העניין. אני מכירה את הילד שלי, כשמשהו משתבש הוא מסוגל להגיע ממצב מנוחה רגוע לחציית קווים אדומים ב250 קמ"ש תוך שניה וחצי.

 דברים קטנים כאלה קורים כל הזמן מחוץ לבית, שם אני לא נמצאת לעזור, בגן למשל. יהיו כאלה שיגידו "שיתמודד". אני חושבת שצריך ללמד אותו איך.
 ילד בן גילו לא יגיד לו: "בוא נחשוב איך אפשר לתקן את הציור למרות שהזזתי אותך קצת", ילד בן גילו יגן על עצמו מול התקף הזעם בכל דרך שימצא לנכון. ילד בן גילו לא ידע מה לעשות חוץ מאולי לבקש סליחה כי בגללו נשפכו עליו קצת מים. אני לעומת זאת יכולה להגיד "קצת מים, לא נורא. מה אפשר לעשות עכשיו כדי שיהיה לך נעים ויבש?"
לאט לאט הוא לומד שגם דברים לא צפויים הם לא סוף העולם, עם הכל אפשר להתמודד אם עוצרים רגע לחשוב מה אפשר לעשות.
היה כבר מי שאמר "קשה באימונים קל בקרב". אני מאמינה גדולה בלחשוף ילד לקושי בסביבה תומכת. אי אפשר לזרוק ילד למים ולקוות שישחה, אני רוצה להיות בטוחה שישחה.
 מדובר באפרוחים קטנים. כדי שיצליחו לשחות בים הגדול צריך לאמן אותם קודם בבריכה, ולצייד אותם  בכלים שיעזרו להם לצלוח את המים בלי לטבוע.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...