יום ראשון, 15 בינואר 2012

מחשבת השבוע: קודם כן.

יש לי חבר טוב ששנים, מאז שאנחנו מכירים בעצם, עניין של יותר מ20 שנה, אומר שאותו חינכו בגישה של "על מה שאפשר, תגיד כן. כמעט על כל דבר אפשר להגיד כן." כילד הרשו לו ללכת לישון עם מגפיים ומטריה כי ככה בא לו, למה לא בעצם? כמתבגרת ובחורה צעירה נטולת ילדים התווכחתי איתו בשצף קצף: "איך אפשר להגיד לילד על הכל כן? אני ממש לא מסכימה איתך, זה לא אחראי, ילדים יפרקו כל עול, לא לא לא אי אפשר להגיד על הכל כן."

אתמול היתה שבת חורפית, נשארנו בבית, התחפרנו והתכרבלנו. לקראת צהריים שמתי לב לתופעה מטרידה- קודם כל אצלנו אומרים, לא.
הכנתי חביתות לארוחת הבוקר. "אמא, אני יכול לעזור לך לשבור את הביצים?" "לא לא הנה כבר סיימתי". "אמא, אני יכול לשפוך את הביצה למחבת "לא לא, הנה כבר שפכתי". "אוווף..."  "אמא אני יכול לשבת על השיש להסתכל? "לא. טוב נו בסדר אבל תזהר זה חם פה, ואל תזוז כי יש חלב מאחוריך. בוא, רוצה שאני אוריד אותך?"
סיימנו לאכול.
"אנחנו יכולים לעשות מחנה מהכריות בסלון? פלייייייז" "לא. אתם אף פעם לא מסדרים אחריכם ופעם קודמת קפצת חזק מידי למרות שאמרתי לך שזה מסוכן וירד לך דם מהאף כי לא הקשבת לי. אז לא. אי אפשר." "אוווף!".

הבוקר המשיך על מי מנוחות, הילדים שיחקו בחדר אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון. פתאום מגיע ילד עם מכחול "אמא אפשר לצייר בצבעי מים?" "לא, לא, אל תתחילו עכשיו עם צבעי המים, רק אתמול היא ניקתה שם". "אווף...תמיד את לא מרשה..." את זה כבר שמעתי. המילה תמיד קפצה לי למודע ובלטה בתוך כל המלל, היא הפריעה לי.
כן, אתם שמעתם את הכל מתחילת הקריאה אבל תוך כדי קיפול כביסה (טוב נו, קריאת ספרים) קשה לשים לב ל"לא" הרבים שיוצאים לי בשליף מהשרוול.

כבר כמה ימים הכלבה לא מרגישה טוב (כשל כליות, לא משנה, היא מבוגרת). וטרינר הבית הזריק לה כמה תרופות ושם לה אינפוזיה. "יא אבא מה זאת השקית הזו? איך אתה מכניס את זה, עם המזרק? אני יכול לעזור לך? אני יכול להחזיק את זה? אני יכול לתת לה?" "לא לא, אני רק פה...זה כבד מידי..צריך להחזיק את זה גבוה..." "אווף...גם אני רוצה לרפא אותה.."
המשכתי לקרוא עם הקפה, הילדים שיחקו באנגרי בירדס (לא באייפון, יש להם בובות פרווה שלהם. הם בנו מבנים ממגה בלוקס והפציצו אותם ברעש גדול עם האנגרי בירדס. משחק נהדר, אני בטוחה שגם השכנה למטה אוהבת אותו.)
"אמא, בואי לשחק איתנו עם האנגרי בירדס" " לא עכשיו אני קוראת , תשחקו אתם."שיחקנו כבר! משעמם לנו לשחק לבד! אין לנו מה לעשות." "אז תרכיבו פאזל" עניתי מתוך הספר. "תרכיבי את פאזל" אמר והלך. הרמתי את העניים מהספר וסגרתי אותו.
המשפט הזה היה הקש ששבר את ההתעלמות שלי ממה ששמעתי כל הבוקר - לא.
קמתי מההתחפרות הנעימה שלי בספה והלכתי לחדר שלהם להפציץ כמה אנגרי בירדס.
שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא עושים בבית דברים מגניבים מלכלכים הדורשים מגה הפקה עם עלי שלכת ובוץ. עושים ועושים את זה הרבה, פשוט אני אוהבת שזה נעשה כשזה נוח לי, בא מיוזמתי, כשאני מוכנה נפשית לכל מה שזה דורש. למה בעצם?

החלטתי להגיד על כל מה שאני יכולה -כן.
ובזה סיימנו דיון של יותר מ20 שנה, אתה צדקת.

2 comments:

  1. את האמת, זה סבא שלי שצדק ואמא שלי אחריו... :-)

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...