יום שישי, 13 בינואר 2012

עקרת בית.

פוסט לשבת. בשבת שעברה לקחתי את בני הבכור לשחק כדורסל במרכז הספורט בשכונה. כרגיל, הגענו קצת קודם. ישבנו על הספסל בצד וחיכינו שהמבוגרים יסיימו לשחק. לידי ישב מכר של אבי שאני מכירה "שלום שלום" מאז שאני ילדה.
זכרתי שהוא עו"ד מאוד מצליח, הוא נראה 20 שנה יותר מבוגר מאבי, למרות שהוא לא. הוא מדבר בנביחות ומקרין בהמיות מתפרצת.
מבטינו הצטלבו. הוא בירך אותי לשלום "שלום לך, מה שלומך?" (ברור שאין לו מושג איך קוראים לי.)
"מצוין! טוב תודה, מה שלומך?" (גם לי אין שמץ של מושג איך קוראים לו.)
"את יודעת, סוחבים." (מאיפה לי לדעת?)
המשכנו להסתכל על המשחק.
"אז מה? את וטרינרית?"
"לא."
"אני זוכר שאבא שלך סיפר שאת לומדת וטרינריה."
"כשהוא סיפר בטח למדתי, לא סיימתי את הלימודים."
"אה" (עשה פרצוף שלא ממש הבנתי את משמעותו)
כעבור חצי דקה "אז מה את עושה עם עצמך? לא חבל?"
"חבל על מה?"
"אז מה, מה את עושה?" (אוקיייי... יכולת קשב של תולעת משי)
"אני עובדת עם פעוטות מעוכבי התפתחות."
"מה מה זה?" הוא לא שמע/הבין מרעש המשחק. חשבתי עוד רגע עם מי יש לי עסק ולמי אני צריכה להסביר מה אני עושה ועניתי -
"אני עם הילדים בבית".
"אההה, עקרת בית?" נהם בזלזול.
הסתכלתי רגע על הגולם היושב לידי ועניתי בחיוך :"כן, עקרת בית."
"לא חבל תגידי? לא חבל?"
"חבל על מה?" שאלתי. הוא לא ענה.

הדהים אותי איך איש יותר מבוגר ממני, עם יותר ניסיון חיים, צימצם את מי שנשארת בבית עם הילדים לסטיגמה מזלזלת של "עקרת בית". כשאני שומעת את צמד המילים הללו אני רואה בעיני רוחי מגב, סמרטוט ומיכל של ריצפז. אם תשאלו את אמא שלי או לחילופין את הריצפה בבית, תבינו שאין לי קשר לאלה, למעשה מי שמחבר אותי אליהם, זו העוזרת. למרות זאת, חשוב לי מאוד להיות נוכחת בחייהם של ילדי, שהבית יהיה תמיד נעים ומזמין גם אם אני לא מקפידה להפריד צבעים בכביסה.
אני בחרתי לעסוק במקצוע המאפשר לי לסדר את העבודה סביב הילדים ולא להיפך. הזמן, האנרגיה והלמידה שאני השקעתי ומשקיעה בחינוך ילדי אי אפשר להשוות לשום דבר שלמדתי עד כה. השהיה המרובה במחיצתם של שלושת ילדי גורמת לי אושר על בסיס יומי מסוג שלא הכרתי, כמו גם רצון יומי לדפוק את הראש בקיר, שגם לא הכרתי. בזכותם אני לומדת על עצמי דברים שכנראה לעולם לא הייתי לומדת בלעדיהם. אני רואה את העולם דרך עיניהם ואומרת תודה אלף פעם ביום שאני פה איתם כאן ועכשיו. בזכותם, זו ילדותי השניה.

אם הוא רק היה ממשיך את השיחה, אם רק היה מרים לי להנחתה ומביע את דעתו בכל נושא הקשור להורות וחינוך, הייתי אוכלת אותו בלי מלח. אבל הוא כבר החליט שאני "עקרת בית" מה כבר יש להגיד לי, מה אני יודעת, האבלה.

כשקמנו מהספסל בני שאל אותי "אמא, מי זה האיש הזה שדיברת איתו? מה הוא עושה פה?"
"הוא סוחב" עניתי.



2 comments:

  1. אל תשאירי אותנו רק עם "מגניב", "מעניין" ו"מצחיק" בחייך... אפשר גם "מעורר הזדהות", "מעורר השראה" או סתם "קחי חיבוק, שיהיה." :)

    מסתם עוד-עקרת-בית-לא-חבל.

    השבמחק
  2. אהבתי מאוד מאוד!!!
    גם אני מסדרת את העבודה סביב הילדים וממש לא מבינה איך אפשר אחרת...

    אני רוצה לחזק את ידייך. הפוסטים שלך מחזקים אותי עד מאוד...

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...