יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

מחשבת השבוע: מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי

מחשבת השבוע מוקדשת לחברה טובה.

הורים לילדים צריכים עזרה, על זה אין ויכוח. בני אדם אמורים לגדול בשבטים וחמולות, לא מבודדים בדירות. אם אימהות היו מוקפות אנשים סביבן רוב היום, הרבה מהקשיים שלהן פשוט לא היו קיימים.  לא סתם נאמר באנגלית : It takes a village to raise a child. לגדל ילדים לבד זה קשה, מתיש ולא טוב לילדים. ילדים צריכים להיות חשופים לעוד אנשים, הורים צריכים להיות חשופים לעוד מבוגרים. הורים משוועים לעזרה, שמישהו יתן יד, ממש בקטנה, פה שעה שם שעה עושות את כל ההבדל לכולם.
אין פלא עם כך, שהנושא עולה מהר מאוד בין אימהות לבין עצמן. בכל סיטואציה בה אימהות מתקהלות אפשר לשמוע :"נו, עוזרים לכם? יש לך עזרה?" יש אימהות שמקטרות שאף אחד לא עוזר -"נראה לך?? הצחקת אותי", ויש כאלה המתפארות בסבא וסבתא על תקן הורים-"הם מביאים, מחזירים, מסיעים, לוקחים, מה שאני מבקשת". אני שמחה להיות שייכת לקבוצה השנייה. הורי גרים קרוב אלינו, הילדים רואים אותם כמעט מידי יום. הם לוקחים מהגן ומבית הספר כשאני לא יכולה או סתם כי הקטן ישן ומבאס אותי להעיר אותו. הם לוקחים לחוגים ומחזירים, לוקחים אותם לאחר צהריים של כיף, אני יודעת שאם אני צריכה, אני לא לבד, הם פה,וזה המון. 
אבל עם כל זה, גם אני מוצאת את עצמי "לא מרוצה" לפעמים מהמינון של העזרה או מהאופן בה היא ניתנת. למשל, אני לא מתה על זה שהילדים רואים בבית של סבא וסבתא טלויזיה או מכמות הסוכר שהם צורכים בכל ביקור שם. בימים ארוכים ובלתי נגמרים בהם כל ילד מדבר אלי אוטוסטרדה ורוצה שאעזור לו במשהו וגם שאקשיב מה היה היום בגן וגם אצייר לו דרקון בזמן שאחיו התינוק לא מצליח להרדם צהריים תוך שהכלבות מסתכלות עלי במבט מסכן של "עוד רגע יוצא לי הפיפי מהאזניים" והמטבח נראה כמו אחרי מלחמה, העצבים שלי מתחילים לחרחר
 מלחמה. אני רוטנת בלב: "איך לא עולה בדעתם לתת יד? אני לא יכולה לעשות שמונה דברים בעת ובעונה אחת..." כשגל הרטינה עובר, אני לא מבינה מאיפה הוא בא, מסתבר שאני כן יכולה לעשות שמונה דברים יחד ושהקושי היה רגעי, התאפסתי על עצמי והפסקתי את כדור השלג "איך אף אחד לא עוזר לי" בזמן. 
מה שעוזר לכדור השלג לעצור הוא לחשוב למה אני כן כל כך מעריכה את עזרתם. מהר מאוד אני מוצאת סיבות רבות והעצבים נרגעים,מה אני רוצה מהם בכלל.  מעבר לזה אני שוב ושוב אומרת לעצמי- לא לצפות, לא להיות תלויה בחסדיו של אף אחד.כשרוצים מרצונם החופשי לתת יד, יופי. כשלא רוצים, גם יופי. אי אפשר וגם אין לי שום רצון להכריח אף אחד.

קבלו את העזרה שכן ניתנת עם הרבה אהבה ותודה, היא לא מובנת מאליה.
אך יחד עם זאת כשאתם תוהים "מאין יבוא עזרי" לא מספיק "לשאת  עֵינַי אֶל הֶהָרִים...עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ..",ארגנו לעצמכם עזרה נייטראלית, בתשלום, שאין מולה נעים-לי-לא-נעים-לי-לבקש.  זה אומנם קצת תיק למצוא מישהי עליה אתם סומכים, אבל ברגע שמצאתם זה תענוג. פעם פעמיים בשבוע לשעתיים שלוש וכל השבוע יראה אחרת.

אז מחשבת השבוע היא: האם אתם מתחשבנים עם האנשים שלדעתכם "אמורים" לעזור עם הילדים? האם ניסתם למצוא פיתרונות אחרים לעזרה? נסו, זה יקל על כל המערכת ואז אולי, בהעדר הלחץ מצדכם, הקרובים אליכם יציעו עצמם לעיתים יותר קרובות. אל תרדפו אחרי אף אחד ואל תהיו מאוכזבים, מי שלא רוצה לעזור, ימצא כל סיבה הגיונית למה הוא לא יכול ומי שכן רוצה לתת יד, ימצא כל דרך כדי לתת אותה.


רצה הגורל, ובעודי מסיימת את כתיבת הפוסט הבן שלי דפק את הראש בפינה של המיטה והתחיל להשפריץ דם לכל עבר בדיוק בזמן שאחיו הגדול יצא מהאמבטיה וביקש מגבת והקטן עשה קולות של התעוררות משנת הצהריים... שאלוהים יעזור לי :-)

4 תגובות:

  1. מקסים ונכון!!!!!

    השבמחק
  2. מתואם לחופשת החנוכה...

    ובדיוק היום היה לי יום כזה, וכשחצי בית פורק ע"י בן ה2.5 והאקוסטיקה התמודדה עם צרחות של בת חודשיים וכבר החלטתי שזהו! לא יוצאים מהבית, עשיתי פאוזה, הכל בסדר ועוד כמה שעות תגיע עזרה ושום דבר לא קרה.
    אני מנסה להשיג עזרה בתשלום ולא מצליחה ומקבלת המון עזרה מההורים עד כי זה כבר לא נעים... מנסה לסתום את הפה (ולא להסביר בפעם המי יודע כמה למה זה חשוב לתינוקת להיות על הידיים או לשים לב לאן נעלם הגדול...) ולקבל את הכל כי נשימה סדורה של האמא חשובה לא פחות ממוצץ מורתח או לא...

    השבמחק
  3. כמה שאת צודקת. צריך לדעת להעריך את העזרה שניתנת ולא לצפות ליותר. כמו כל דבר בחיים לשמוח שיש ו-זהו, פשוט לשמוח. זה הכלל שאני משתדלת לחיות על פיו ולמרות שאני לפעמים שוכחת ומקטרת אני מזכירה לעצמי שאף אחד לא חייב לי. אגב, אני גרה רחוק מאוד משתי הסבתות ולכן אין עזרה בכלל. הפיתרון שלי הוא פשוט להוריד ציפיות מעצמי - הבית לא הכי מסודר ונקי כמו שהייתי רוצה ויש פעמים שהטלוויזיה פועלת יותר ממה שאני רוצה אבל כשבן הארבע חודשים צורח, בו השנתיים חולה ובת הארבע דורשת תשומת לב צריך להירגע ולוותר ולזכור שלראות טלוויזיה ליד אמא בכל זאת עדיף מלראות טלוויזיה לבד...

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...