יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

שווה בשווה?

אתמול ניהלתי שיחה מעניינת עם חברה שראתה אותי נותנת לילד אחד שוקולד מקופלת ולשני לא. "למה את לא נותנת גם לו?" שאלה. "כי הוא קיבל בבוקר" עניתי. המבט שלה היה מבולבל משהו- "אז.. עכשיו הוא רואה שאחיו מקבל ורוצה גם."
כן...אבל הוא קיבל בבוקר, הוא יודע את זה, ממתק אחד ביום." "אני לא יודעת, אני תמיד נותנת שווה בשווה, הם אחים" השיבה. "אני כמעט אף פעם לא נותנת שווה בשווה. הם שני בני אדם שונים, המתנהגים באופן שונה ולכן מקבלים יחס התואם את ההתנהגות שלהם בלי שום קשר לזה שהם אחים." נראה שהיא לא האמינה למה שהיא שומעת.
כן, בבית שלנו לא מקבלים אותו דבר.
כשאני קונה להם משהו סתם כי בא לי, כן, אני קונה שניים. שני ספרים, שני כדורים, שני אקדחי מים. כשאני נותנת משהו בעקבות התנהגות מסוימת, כל אחד מקבל בהתאם לה.
אם ילד אחד סידר את החדר בלי שאף אחד ביקש, יכול להיות שמעבר ל"כל הכבוד" הוא יקבל עוד משהו קטן. אולי עוגיה, אולי שקל, אולי הבטחה לקנות באוטו גלידה אחרי בית הספר. הילד השני לא יקבל רק בגלל ש"מקבלים" עכשיו בבית. אם הוא רוצה, הוא כמובן יכול לחשוב על דרך יצירתית גם לקבל משהו קטן, אבל הוא לא יכול לתפוס טרמפ על המאמץ של אחיו.
למה לא בעצם? מאחר וזה מלמד שני דברים. האחד, שאפשר לתפוס טרמפ על מאמץ של אחרים בלי להתאמץ בכלל וזו דרך די מתסכלת להתנהל בחיים. לחכות לטרמפ מאשר להיות בעלים של רכב. השני, מלמד את זה שכן התאמץ, שלא צריך להתאמץ במיוחד, אמא מחלקת שווה בשווה בכל מקרה. מחוץ לבית, הילד יכול להיות מופתע שלא כך מתנהל העולם.
אני אגב חושבת שיש לנהוג ככה לאורך כל הדרך, לא רק עם ילדים קטנים.
אם חשוב לכם למשל שהילד ילמד ויהיה אקדמאי, צריך להיות לו ברור מכיתה א' שמי שרוצה ללמוד באוניברסיטה, צריך להצטיין בלימודים. אוניברסיטה עולה המון כסף, לא הולכים לשם כדי לחפש את עצמנו ולטייל בין משרדי ההנהלה והמחלקות השונות. הולכים לשם כדי ללמוד משהו שמעניין אותנו ובו אנחנו רוצים לעסוק. ילד שלא יפגין מאמץ לאורך לימודיו, לא יקבל הזדמנות ללמוד. אין זה אומר שהילד חייב להיות מצטיין באופן אובייקטיבי, אלא מצטיין ביחס לעצמו. גם עם בגרות ממוצעת ופסיכומטרי סביר אפשר ללמוד באוניברסיטה, השאלה כמה מאמץ השקעת כדי להגיע לפסיכומטרי הסביר. ילדיי אומנם רחוקים מגיל אונברסיטה, וגם אין לי חיבה יתרה למוסד הזה, אבל ברור לי שכל תחום אותו ירצו ללמוד, הם יהיו חייבים להפגין מאמץ ורצינות כדי לקבל עזרה מאיתנו ההורים. זה נכון בין אם ירצו ללמוד רפואה או קונדיטוריה. אין בעיה לא להיות אקדמאי. רוצה להיות קונדיטור? תהיה ה-קונדיטור הכי טוב שיש, תעשה מאמץ ללמוד את הנושא באופן הכי יסודי שיש מהטובים ביותר. מי שיפגין מאמץ ורצינות, יקבל את כל העזרה לה הוא זקוק. ומי שלא, לא.


4 תגובות:

  1. הרי האמא השניה מעידה על עצמה שלא הייתה נותנת שווה בשווה לו היא במקומך:
    בבוקר הייתה נותנת לאחד ולא לשני כי השני איננו רואה,
    ואחה"צ הייתה נותנת לשני וגם לראשון (כי הראשון כן רואה)..

    ובכלל- אם האחד הצליח במבחן יש לשבח גם את השני?
    ואם האחד התחצף, יש לנזוף גם בשני?
    ואם האחד נפל יש לשים פלסטר גם לשני?

    הסתייגות אחת קטנה: אני לא הייתי נותן עוגיה או גלידה כפרס,
    בדיוק כשם שלא הייתי מרשה כפרס לנסוע ללא חגורת בטיחות או לטייל בשמש ללא כובע..

    השבמחק
  2. סוגיה מאד רלונטית לנו כהורים.נכון לשאוף לשווה בשווה.לשים מעין פלס בני לבין הילדים לנסות לישר קו ולעשות את המדידה הזאת כמשהו שבשגרה.עיני הילדים נשואות אלינו כל הזמן עם הרבה צפיה לחלוקה שווה כעקרון מנחה של ההורים.ככל שיש לילדים בטחון שהעקרון הזה נשמר וחשוב להורים הם יותר סומכים ופחות עומדים על המשמר.

    השבמחק
  3. גרי, מסכימה. אך דוגלת בנאה דורש נאה מקיים. עד שאצליח להשתלט על הצורך שלי בסוכר, הילדים צורכים מידי פעם, ולא הרבה, סוכר.

    השבמחק
  4. אילנה, ילדים יכולים להרגיש אהובים ומוערכים גם אם לא מקבלים שווה בשווה אם יש היגיון מאחורי הנתינה. וילדים יכולים להרגיש לא אהובים ולא מוערכים למרות שהם מקבלים שווה כמו אחיהם. ובגדול מי שלא עומד על המשמר עלול להרדם בשמירה. מה עדיף?

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...