יום שבת, 10 בדצמבר 2011

מחשבת השבוע: בכי לא יעזור.

כמידי יום ראשון אחלוק איתכם מחשבה שתלווה אותי במשך השבוע, אתם כמובן, מוזמנים להצטרף.

הגננת של הבן שלי סיפרה לי שהוא בכה בגן בגלל שלא היה לו מקום לשבת בשולחן הגואש. היא אמרה לו "שבכי לא יעזור". אני לא יכולה שלא לתהות מה בני אמור לעשות עם המשפט הזה? הוא מרגיש מצוקה, אין לו כיסא, כולם יושבים ורק הוא לא. הרגש שלו מציף כל יכולת חשיבה הגיונית, הוא לא מעלה בדעתו לקחת כיסא משולחן ליד, הוא לא רואה כלום חוץ משולחן מלא בילדים מציירים, הוא נשאר בחוץ. הוא לא יודע מה לעשות והדרך שלו לבקש עזרה היא הבסיסית ביותר, לבכות. הגננת אומרת "בכי לא יעזור".
זה בערך כמו להגיד לי:"שוקולד לא יעזור" כשאין לי כוח לכלום ואין לי יכולת להתאמץ. להגיד לי את מה שאני כבר יודעת, לא יעזור.
אנחנו כהורים נוטים לסתור או לא להכיר ברגשותיהם של ילדינו כי אנו חוששים שהכרה בהם רק תעורר אותם יותר. ההיפך הוא הנכון. 
מי מאיתנו לא מצא עצמו רץ מבוהל לילד שנפל מרוסק בתחתית המגלשה בצעקות: "לא קרה כלום! לא קרה כלום!"
 או אומר לילד שמביע פחד מכלב:"אתה לא מפחד, תראה איזה חמוד" או לילד שאומר שהאוכל לא טעים לו: "בטח שזה טעים" . לפעמים אנחנו לא אומרים את זה ישירות אלא בעקיפין, כמו: "אני לא אדבר איתך עד שתרגע".
 המשותף לכל אלה, הוא חוסר ההכרה במה שהילד חש. לרגשות שלך אין לגיטימציה כרגע. אתה במצוקה ריגשית, ובגדול, זה לא מקובל עלי. 
אז איך כן?
כדי להפסיק או לפחות לעצור את כדור השלג של בכי חסר שליטה או התפרצות זעם מטורפת, ה-דבר הכי יעיל שאנחנו יכולים לעשות זה לעזור לילד לתייג את מה שהוא מרגיש. ילדים לפעמים המומים מסערת הרגשות של עצמם, ולא ממש יודעים איך לרדת מהעץ עליו תפסו, כי הם תפסו לשם נורא מהר בלי לדעת למה. כשהבן שלי עומד בוכה מול שולחן מלא ילדים מציירים, הגננת יכלה להגיד :"אויי אתה בוכה כי אין לך כיסא, אתה מרגיש בחוץ, אתה מרגיש חסר אונים, אתה לא יודע מה לעשות כדי שגם לך יהיה מקום לשבת". רק ההכרה במצוקה תפחית מיד מעוצמתה. סביר להניח שהוא לא יודע מה פירוש המונח "חסר אונים" אבל עטפתי אותו מקדימה ומאחורה במשפטים שהוא כן מבין, כך שאת הרעיון של המושג, העברתי לו. שנית, לא נאמר לו שהפיתרון שלו (לבכות) הוא לא טוב, כי מה הוא יעשה עם זה?  אחרי שנרגע מעט, וב100% מהמקרים ילד מתחיל להרגע ברגע שמכירים ברגשותיו, אפשר להסביר: "בפעם הבאה שאתה מרגיש חסר אונים, שאתה לא יודע מה לעשות, תבוא אלי, ויחד נחשוב מה לעשות. מה לדעתך אפשר לעשות עכשיו כדי שגם לך יהיה מקום בשולחן?"
אותו דבר עם התקפי זעם. אם הילד שלך מכפכף ילד אחר בגן השעשועים כי הילד לא נותן לו לשחק בכדור/מנוף/בקוגן שלו, זה בגלל שלהרביץ זה מקסימום התקשורת שהוא מסוגל לה באותה סערת רגשות. לא ממש יעזור, חוץ מלמצפון אולי, להגיד: "אנחנו לא מרביצים!!!" ולגרור אותו בעצבים תוך מבט מתנצל לאמא של המכופכף. קודם כל כי זה לא נכון, עובדה, אנחנו כן מרביצים, שנית כי זה לא עוזר.
 מה כן? לגשת לילד שלך, בלי מבט של מנהלת בית ספר בעניים, ולהגיד לו: "אתה מרגיש מתוסכל, גם אתה רוצה לשחק בכדור/מנוף/בקוגן ואי אפשר, זה לא שלנו, זה של הילד" בשלב הזה סביר להניח שגל נוסף של רגש יעלה "כן!!! גם אני רוצה לשחק, והוא לא נותן לי!! " "ואתה מרגיש כועס שהוא לא נותן." שימו לב, אין סימן שאלה בסוף המשפט.
 בשלב הזה תהיה קצת רגיעה ואז אפשר לפנות לצד האמפתי של הילד:"אם אתה היית מביא צעצוע ומישהו היה חוטף לך, איך היית מרגיש?" לתת לו לענות לא משנה מה, "איך אתה חושב הילד הרגיש כשהרבצת לו?" "מה אתה חושב אנחנו צריכים לעשות פעם הבאה שתרגיש כועס? אני חושבת שפעם הבאה נביא צעצועים מהבית/ נחשוב איך לשחק עם הילד ביחד." אחרי שהכרנו בתסכול של הילד שלנו, ויחד איתו הבנו שהילד האחר מאוד נעלב ועצוב כי הרביץ לו, אנחנו נזכור שפעם הבאה שזה יקרה, אנחנו הולכים מיד הביתה. כן, יש תוצאות להתנהגות לא רצויה. את ההשלכות הילד יודע מראש, הן לא נוחתות עליו כרעם ביום בהיר. הילדים שלי לא מתנגדים להשלכות מאחר ואמרתי שזה מה שיהיה מראש. התוצאה- למשל לחזור מיד הביתה, לא מבוצעת בעצבים. לא רק הילדים יודעים מראש, גם אני וזה עוזר לי לומר משהו הגיוני ולא "אין יותר ממתקים עד הבר מצווה!!" אני פשוט אומרת "אמרנו שיש דרכים אחרות להתנהג כשמרגישים כעס, לכן אנחנו הולכים עכשיו הביתה" ואני אורזת את הדברים באותו רגע, ועולה הביתה. וזהו, לא טוחנת את העניין למוות, הנקודה הובהרה, ממשיכים הלאה.
התקף זעם הוא קשה, הוא מדבק. ילד שנמצא בהתקף זעם יכול להביא את הסעיף ולבחון את יכולת הסבלנות שלנו עד הקצה. מה לעשות? להגיד לעצמנו "זה לא אישי, קשה לו" לקחת המון אויר ואז לחזור על אותו ריטואל: "אני רואה שאתה מתוסכל שאנחנו לא נשארים אצל סבתא, אני רואה שכיף לך ושאתה רוצה להמשיך לשחק, אבל אנחנו צריכים ללכת כי כבר מאוחר"
אפשר להדגיש את האמפתיה כלפיו ולהגיד :"אם היה לי מקל קסמים הייתי מזיזה את השעון אחורה כדי שיהיה לך עוד זמן לשחק, אבל אין לי ואנחנו צריכים ללכת." כך הילד מרגיש שאת מבינה את המצוקה שלו. אפשר להוסיף פיתרון: "בפעם הבאה נבוא לסבתא קודם כדי שיהיה לך יותר זמן לשחק או נזמין מחר את סבתא אלינו, אבל עכשיו אנחנו הולכים." וללכת ,עכשיו.

אז מחשבת השבוע היא : במקום לאבד את העשתונות בדיוק כמו הילד, הגדירו לילדים את הרגשות שלהם. אנחנו עושים את זה בטיבעיות כשהם שמחים. מי מאיתנו לא אמר לילד הקופץ בשמחה על הטרמפולינה: "כיף??? כיף לך!" או "אתה שמח שאנחנו הולכים לסרט". שנית, אל תגידו שמה שהם עושים לא יעזור דוגמת "בכי לא יעזור" או "אם תצעק עלי זה לא יעזור" , תגידו מה כן יעזור אחרי שהגדרתם את הרגש.

זו כמובן השאיפה. לא תמיד נצליח לזכור איך להתנהג ברגע אמת, ונתפרץ על הילד. יודעים מה ההשלכות על הורה שמתפרץ ושוכח איך להתנהג? הוא צריך להתנצל. כן, ללכת לילד ולבקש סליחה :"אני מצטערת שצעקתי אליך, ושבגלל איך שהתנהגתי נעלבת והיית עצוב, אתה מוכן לסלוח לי?"
אני שונאת להגיע למצב הזה, למעמד הזה, למשפט הזה. שונאת לעמוד מתנצלת מול ילדיי. ההשלכה הזו, המחשבה שאהיה חייבת לעמוד מולם ולבקש סליחה, בדרך כלל מספיקה כדי לגרום לי להגיב כמו שצריך.


6 תגובות:

  1. מ-ע-ו-ל-ה!!! תודה

    השבמחק
  2. היי יפעת,
    איזה פוסט מדהים! אני שייכת למי שמגיבה בעקיפין כי אני לא מצליחה להבין על מה הבכי, האטרף, המכות של בני.

    לשמחתי את כותבת מנסיונך כאמא. קצת חסר לי מהם הגילאים של בנייך? יש לי בן (2.5) ובת (0.2) ואני לא תמיד יודעת האם העצות שלך מתאימות לי.

    תודה,

    רוית

    השבמחק
  3. הי רוית יקרה. כשאני לא כותבת גילאים, זה מפני שהעיקרון תופס לכל גיל וזה אף פעם לא מוקדם מידי או מאוחר מידי להתחיל. גיל שנתיים וחצי זה גיל נהדר להתחיל להגדיר רגשות ואמפתיה אפשר להפגין בכל גיל. בדיוק כמו שאם בעלך יגיד "אני רואה שאת עצבנית, הכל בסדר? קרה משהו?" ולא יתעלם מהרגש שלך, זה מיד יעשה את אותו אפקט כמו לילד.

    השבמחק
  4. ושוב כמו תמיד..... מקסים ונכון מתחברת לכל מילה. עצם הבעת האמפטיה היא כבר 2/3 דרך להבנה ורגיעה.... מקטן ועד גדול. נפלא!

    השבמחק
  5. כשילד נמצא בתוך בכי של זעם, אי אפשר לדבר איתו או אליו. אי אפשר.
    מה שכן אפשר לעשות זה לחבק אותו ולהמהמם, או להשש את ה-שששש המכיר, המכיל, המקשיב, המרגיע.
    אי אפשר לדבר עם ילד בתוך בכי וגם לא צריך. אפשר אח"כ, או לפני. אבל בתוך סערת הרגשות, לא לפנות למוח לרציונאל ולמחשבות אלא לבסיס. ההכלה, החיק, החיבוק.
    זו האמת שלי.

    השבמחק
  6. יפעת מתוקה,
    המקום המאתגר בו את מוצאת עצמך מתנצלת נותן להם שיעור חשוב לכל החיים, שיעור בדרך הכי עמוקה - דרך הדוגמא האישית, שכשטועים, מתנצלים.
    זה לא מוריד מכבודינו. נהפוכו. זה אומר שאנחנו בני אדם, שמותר לטעות, שאני לוקחת אחריות על הטעויות שלי.
    את תתאגרי לך באהבה והם ילמדו ממך.
    נשמע שילדייך זוכים לאמא מצויינת. נעים להתחמם במילותייך ובהתרשמות מהן וממך.
    תודה :-)

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...