יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

הטיפ השבועי: לב של משרת.

נוצרים אדוקים מחנכים את ילדיהם לרכוש הלך רוח של : Servant's Heart . הרעיון הוא שהאושר האמיתי נמצא בלשרת אחרים כמו שעשה ישו. כשאדם שם את האחר לפניו, זה עושה לו רק טוב. אני לא נוצריה אדוקה או יהודיה אדוקה לצורך העניין, הכי קרובה לבודהיזם בתפיסת עולמי, אבל מאוד מסכימה עם הנוצרים בנקודה הזו. אם אנסח את תפיסתם כפי שאני מבינה אותה : אדם שמשמח אחרים, הופך לשמח בעצמו.
אני מאוד משתדלת לחנך את ילדיי לחשוב על צרכיו של האחר לפני צרכייהם. לא כי הם פחות חשובים חלילה, אלא מפני שמי שמסתכל על העולם מנקודת מבט זו, מקבל תמונה הרבה יותר רחבה ועשירה,משדר נינוחות וחש נינוח מפני שאינו צריך להלחם על מקומו, הוא יודע שמקומו מובטח.
כשהייתי ילדה, אבא שלי הסיע אותי כל בוקר לבית הספר בדרך לעבודה. נסענו כל בוקר ברחוב ראשי ופקוק בכרמל. אבא שלי תמיד האט, עצר וסימן עם ידו "בבקשה" לכל מכונית שרצתה להשתלב מרחובות צדדיים. "אבא!! למה אתה נותן לכולם להכנס לפנינו??" הייתי שואלת בכעס. "עכשיו הוא עבר את הרמזור ואנחנו עומדים!" "אז מה" הוא היה עונה. "אבל כשאנחנו מנסים להשתלב לוקח המון זמן עד שמישהו נותן לנו להכנס!" המשכתי. הוא לא ענה לי, כנראה חשב שיש דברים שצריך ללמוד ולהבין לבד.
הרבה לפני שהיו לי ילדים, קצת אחרי שקיבלתי רישיון נהיגה, חברה מהצבא שנסעה איתי שאלה: "למה את עוצרת ונותנת לכולם להכנס לפנייך?" עד אותו רגע, לא שמתי לב שאני עושה את זה. ההרגל של אבי, השנים הרבות שנסעתי יחד איתו באוטו, הפכו לי להרגל בלי ששמתי לב. שוב, נוכחתי איזה כוח אדיר יש לדוגמה שהורים נותנים לילדיהם.
אז הטיפ שלנו לשבוע זה: תנו דוגמה לילדיכם, שתמיד מסתכלים על איך אתם מתנהגים, כיצד יש לנהוג ולכבד את צרכיו של האחר.
כשאני עומדת בתור בסופר וגברת שואלת: "אני יכולה לפנייך? יש לי רק שלושה דברים." אני עונה "בוודאי." גם אם יש לי תינוק על הידיים שרוצה לישון.
כשבא אלינו חבר, הילדים יודעים שהוא האורח, והוא ראשון בהכל גם אם כשהולכים אליו הוא לא נותן להם להיות ראשונים. חשוב, הם יודעים את זה, שהחבר יהיה ראשון, מראש. הסברתי להם את ההיגיון לפני שהוא הגיע. הם הסכימו איתי, לפני שהוא הגיע. שום ילד בעולם לא יסכים להבין את זה כשמנחיתים עליו את ההסבר כשהחבר כבר פה :" תן גם לו לשחק, לך יש את זה כל הזמן..." נו באמת, דברי לעצים ולאבנים.
הבן הבכור שלי יודע שעליו לעזור לאחיו לנעול נעליים גם כשהוא מעצבן אותו ואחיו יודע שהוא צריך לשחק בשקט בחדר בזמן נגינה בפסנתר.
ההתחלה לא היתה פשוטה. הילדים ניסו להתנגד, הם רצו להיות ראשונים, הם רצו קודם, הם לא רצו לחלוק, כל הזמן רק "אני ואני ואני". בעיקביות, כמו פטיפון שבור חזרתי ואני חוזרת , איך ראוי להתנהג. תמיד תמיד מסבירה למה. שוב ושוב ושוב ושוב. בשבועות האחרונים אני מתחילה לראות ניצנים ראשונים של התנהגות אצילית עצמאית מצדם. הם אומרים אחד לשני תודה ובבקשה על בסיס קבוע. הגדול עזר לקטן לצייר חנוכיה והקטן אמר "תודה, אתה מצייר מאוד יפה." הם עוזרים אחד לשני לסדר את החדר. כשאחיהם התינוק זחל היישר לתוך מחנה פליימוביל שהם בנו במשך שעה יחד בחדר והחריב בדרכו הכל, הם לא כעסו עליו, הם צעקו לי לבוא לקחת אותו, והתחילו לבנות מחדש. הייתי בשוק. זה ממש חימם את הלב. כל כך יותר נעים להתנהל כך. ברור לי שברגע שהם יבינו, יטמיעו, יהנו וישמחו עם ההתנהגות הזו בעצמם, הם ישאו אותה איתם כל חייהם.


2 comments:

  1. אוהבת, אבל לא את הכותרת. יש מושג בויפסנה - לשרת. לעשות שירות.

    השבמחק
  2. את מציבה רף גבוה להורות... תודה על ההשראה ועל סימון המטרות..

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...