יום רביעי, 23 בנובמבר 2011

אמא אווזה.

יש אישה אחת על הפלנטה שאני לא רוצה לראות לעולם את שמה על צג האייפון שלי. זה לא סותר את העובדה שאני מאוד מחבבת את אותה אישה. אתמול בשעה 12:00 צילצל הטלפון. על הצג היה כתוב: "הגננת של גן חצב".
כל פעם שמתקשרים אלי באמצע היום ממוסד חינוכי בו הילדים נמצאים, המוח שלי פשוט לא מסוגל לקלוט את מה שהוא רואה. אני פשוט לא מאמינה שמתקשרים אלי משם. הרי הגננת לא סתם היתה מתקשרת. היא לא תתקשר לספר לי שהוא משחק נורא יפה עם החברים, היא לא תתקשר לספר לי שהוא נפל בחצר ובכה קצת, היא תתקשר רק במקרה חירום.
כל קטסטרופה אפשרית רצה לי בראש באלפית שניה שלוקח לי לענות. "הי יפעת, מה שלומך?" אמרה. המחשבות שלי צרחו לי בראש :" מה, מה שלומך?! מה עם הילד?? הוא בהכרה? הוא במיון?" אבל הפה שלי ענה:" בסדר, מה קורה, הכל בסדר?"  ואז היא סיפרה שהוא לא מרגיש טוב, שלא הצליח לאכול את ארוחת העשר, שעשה תנועות של הקאה, שהוא בוכה ולא מצליחים להרגיע אותו."
אני חושבת שבאטמן לא נכנס בכזו מהירות לאוטו שלו, ושסופרמן לא היה מגיע לגן יותר מהר ממה שהגעתי.
יש לי אפס יכולת לשמוע שלאחד האפרוחים שלי קרה משהו, ואני לא לידו.
תמיד כשאני חושבת על זה בדיעבד, התגובה שלי נראת לי חסרת פרופורציות לחלוטין. אז הוא לא הרגיש טוב, אז היה לו קשה, תרגעי, הוא בסדר.
יש לי הצלחה של 0% בללמוד להגיב בצורה יותר מתונה. אין לי שום שליטה על זה. באותו רגע שמודיעים לי שהילד שלי לא בסדר, ממעמקי האבולוציה, מהסרנגטי באפריקה, יוצאים כל האינסטינקטים האימהיים שלי במלוא עוצמתם.
ואתם יודעים מה? זה בסדר לי.
איזו הרגשת הקלה לחבק את הילד החלוש שלי, שרוצה על הידיים למרות שכבר בן 4 וחצי. "אמא, את לוקחת אותי הביתה?" "כן חמוד שלי" "אמא, כל כך רציתי שתבואי." "ובאתי אוצר שלי, אמא תמיד באה."
היום הוא בבית, עם חום גבוה , בלי תאבון, קר לו, חם לו, כואבים לו השרירים.
אבל הוא עם אמא ואין יותר טוב מזה.

2 comments:

  1. איך אומרים באנגלית, You really did me in with that one. כולי שלולית של דמע והתרגשות.

    ברור שאמא תמיד באה!

    ועכשיו גם אני רוצה את אמא שלי :(

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...