יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

סיגל עמיר


ישנו ניסוי מפורסם בפסיכולוגיה של ילדים, בו מראים לילד סדרה של קווים/מקלות באורכים שונים ושואלים אותו איזה הכי ארוך. כל ילד שנבחן בניסוי מצביע על המקל הנכון. מכניסים עוד שלושה ילדים לחדר ומנחים אותם להצביע, בכוונה, על מקל קצר יותר בנוכחותו של הילד הראשון. רוב הילדים שנבחנו משנים את דעתם בעקבות האחרים. מעטים הילדים אשר מתעקשים שהמקל הנכון הוא הארוך ביותר. צריך הרבה כוח נפשי וביטחון כדי להשאר היחיד בדעה שלך בין קבוצת השווים, גם כשאתה יודע בוודאות שאתה צודק.
 אין לי מושג באיזה ארץ התקיים הניסוי הזה, אבל בדוגמה הבאה, הבן שלי (בכיתה א') הביא את רוח הניסוי, לארץ ישראל של ימינו:
"אמא, את יודעת מי רצחה את יצחק רבין?"
"רצח, לא רצחה"
"רצחה. סיגל עמיר רצחה את יצחק רבין."
"לא... יגאל עמיר"
"לא....סיגל עמיר."
"אני בטוחה שקראו לו יגאל. גבר רצח אותו, לא אישה."
"את טועה. המורה סיפרה לנו היום בכיתה על רצח רבין והיא אמרה שסיגל עמיר רצחה אותו."
"תשאל את אבא, תראה."
"אבא, מי רצח את יצחק רבין?"
"יגאל עמיר"
"לא. סיגל עמיר."
אם חשבתם שהוא רק גיבור גדול בבית, חשבו שוב. בגן השעשועים חזר הדיון עם הילדים של השכנים. לא איכפת לו מה הם אמרו. סיגל עמיר רצחה את רבין, זה מה שהמורה אמרה. נקודה.
אני חייבת לציין, תוך שאני מתעלמת מהקלילות בה התנהל הדיון, שלראות אותו עומד על שלו היה מרשים למדי. הצוציק הקטן סומך על עצמו. אם זה מה שהוא הבין אז זה מה שהוא הבין.

מרשים ככל שזה יהיה, אין מנוס מללכת יחד איתו למורה מחר ולהעמיד אותו על טעותו. הביטחון שלו בנושא, עוד יכול לסבך אותו.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...