יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

חינוך ביתי. חינוך ביתי ?

האמת? מאוד התלבטתי אם לכתוב את הפוסט הזה. אני בדרך ככל אוהבת שפוסטים נגמרים ככה! ולא ככה?
לאלה מכם שלא יודעים מה זה חינוך ביתי: הילדים לא הולכים למסגרות חינוך, הם נשארים בבית. הם לומדים בבית. יש בארץ כמה מאות משפחות המחנכות ככה את ילדיהם ומקיימות מפגשים בכל הארץ. בארה"ב התופעה הרבה הרבה יותר נרחבת ומקובלת.
החלטתי לשתף אתכם בהליך המחשבה שלי ואולי אבין משהו בסוף ההסבר ואם לא, אולי אתם תבינו ותוכלו להסביר לי.
הדיון בשלב זה הוא תיאורטי, ואנחנו יוצאים משתי נקודות הנחה דימיוניות לצורך העניין:
1. אתם יכולים להרשות לעצמכם מבחינה כלכלית לחנך את הילדים בבית.
2. אתם רוצים לחנך את הילדים בבית.

מה הקטע עם בית הספר? מה המטרה שלו? להכין לבגרות? שתהיה תעודה בסוף? להפגיש ילדים בני אותו גיל? שילמדו לתקשר אחד עם השני? נגיד.
לצערי אני יכולה להעיד מניסיוני ש12 שנה עברו עלי בבהייה. יש לי יכולת קשב אפס כשמשהו לא מעניין אותי. מצאתי את עצמי יושבת שנים בכיסא, בוהה במורה מדברת וחושבת לי מחשבות אחרות. את כל מה שלמדתי, למדתי לבד. כשהיה צריך ללמוד למבחן, למדתי לבד מהספר. הדיבור הפרונטלי של המורה היה חסר משמעות מבחינתי. אבל לא כל הילדים כאלה. בעלי למשל, זוכר כל פיפס. הוא זוכר מה למד בחגי ומועדי ישראל ובכל שיעור מולדת, הוא זוכר מה שלמד באלגברה הוא זוכר מה שלמד בביוכימיה באוניברסיטה. יופי לו. המערכת במקרה שלו, התאימה. מבחינה לימודית לפחות.
אולי לא לכל ילד מתאימה מסגרת בית הספר? הבן שלי בסך הכל נמצא בבית ספר מחודש ספטמבר, איך זה יכול להיות שהוא אומר:"אני שונא להכין שיעורים, אני שונא שיעור חשבון?" המשפט הזה נשמע לרובנו כל כך טבעי שאנחנו לא מטילים בו ספק. כן, ילדים שונאים ללכת לבית ספר, ילדים שונאים להכין שיעורים.
מה אם ילד היה לומד בבית? לומד מתוך עניין, דברים שמעניינים אותו? לומד אחד על אחד. לומד באופן שמתאים לו. הרי כל מושג "לקויות למידה" בעצם בנוי על זה שהילד המסוים לא מצליח ללמוד כמו שמלמדים במסגרת, כמו שמלמדים את כולם. זה עדיין לא אומר שאי אפשר ללמד אותו בדרך שמתאימה רק לו.

אמא שלי שלחה אותי לראשונה לגן בגיל 3 וחצי. עד אז היא לימדה אותי בעצמה המון. ידעתי לקרוא לפני גיל בית ספר. ידעתי את כל לוח הכפל בכיתה א'. עד היום אני זוכרת את הכרטיסיות שהכינה בכתב ידה. אמא שלי לימדה אותי מתוך אמונה בעצמה שהיא יכולה ללמד אותי. ואז אמא שלי עשתה טעות. כשעליתי לכיתה ג', עברנו לחיפה. אמא שלי שמעה מחברה על בית הספר "הראלי" שחרט על דגלו "חינוך למצוינות", זה מאוד הרשים את אמא שלי, אנשים שאומרים שהם יודעים לחנך למצוינות. את מבחני הכניסה לבית הספר הפרטי עברתי בקלות ובהצלחה. אמא שלי נתנה את המושכות למישהו אחר. היא היתה בטוחה שהם יודעים מה שהם עושים, הם הבטיחו, הם לא ידעו.

אני שומרת בעיני נץ שילדיי לא יחוו את החוויה המיותרת שבית ספר היה עבורי מבחינה לימודית.
מצד שני, האם ללמוד בבית זה הפיתרון? אני יודעת שבבית אפשר להספיק הרבה יותר. אם נזקק את זמן הלימוד של ילד בכיתה א' זה יוצא בערך חצי שעה של למידה. כי המורה הרי לא מתייחסת רק לבן שלי, היא עוברת בין עוד 35 ילדים. היא לא מחכה לבן שלי לסיים לכתוב מהלוח, היא מחכה לעוד 35 ילדים. כשאני פותחת את התיק שלו ורואה שהיום הם למדו לכתוב את האות ל' בעברית, ולמדו  במשך שלושה שיעורים בחשבון זוגי ואי זוגי, אני לא יכולה שלא לתהות למה זה לוקח כל כך הרבה זמן ללמוד שניים וחצי דברים. אני חוזרת, אני ידעתי לקרוא, לגמרי, לפני כיתה א'.
חברים. ומה אם ישארו בבית? איך יהיו להם חברים? אומנם קשה לקרוא ל20 דק' הפסקה זמן חברים אבל זה משהו. אני יודעת שקיימות בארץ קבוצות הורים שמחנכים בבית והילדים נפגשים באופן קבוע. זה משהו, אבל עדיין ה-חיסרון בעיניי. מצד שני, גם החברים בבית הספר לא כזו מציאה. בני חוזר עם סיפורי אלימות שאני בכלל לא בטוחה שתורמים לו במקרה הטוב, ומאוד מקווה שלא משפיעים עליו לרעה במקרה הרע. הרי ידוע כמה כוח השפעה יש לקבוצת השווים. עם זאת, אני ידעתי לשמור על עצמי בבית הספר. היה לי חוש מפותח מאוד מאיזה ילדים כדאי להתרחק. אנשים שלמדתי איתם מספרים על חויות של סיגריות וגראס בבית ספר, לי לא היה מושג. אני הסתובבתי עם חנונים כמוני, הלכתי לרכב על סוסים כמעט כל יום אחר הצהריים, לא עניין אותי מי מלכת הכיתה.

בנתיים אני לא ממש עוזרת לעצמי להחליט. בגדול נראה לי הכי הגיוני בבית. ילד, תגיד מה אתה רוצה, תגיד מה אתה אוהב, תגיד מה מעניין אותך, אמא כבר תסדר לך את המורה הכי טוב בתחום. ויאללה רוץ קדימה. מצד שני אולי עדיף להחשף להרבה הרבה מצבים בחיים, אותם בית הספר מספק. אולי זה לא הגיוני לגונן, יאללה זרקתי אותך למים, שחה. ומה עם הילדים שטובעים? מה עם אלה שזה לא מתאים להם? שזה יותר מידי עבורם? שזה מביא אותם לרמת לחץ הפוגעת ביכולת הלמידה שלהם?
כששלחתי את בני לכיתה א', הגישה שלי היתה: תלמדו אותו לקרוא ולכתוב, אני אלמד אותו את כל השאר.
כרגע, זו עדיין הגישה שלי והוא באמת לומד בבית הרבה יותר ממה שהוא לומד בבית הספר. גם רוב החברים שלו הם לא חברים מבית הספר אלא מהבניין ומהחוגים אליהם הוא הולך.
בעלי כמובן מודע לזה שאני מסתובבת סביב הנושא הזה הרבה הרבה זמן. לדעתו אין מספיק עמוד שידרה לחינוך הביתי בארץ. באמריקה למשל, יש המון תוכנות מחשב המיועדות להורים המחנכים בבית העוקבות אחרי התוכנית הלימודית של בתי הספר. יש המון קבוצות הורים מאורגנות שנפגשות באופן קבוע. אבל כרגיל, פה זה לא אמריקה.
המסקנה הזמנית אליה הגעתי כרגע ושעומדת על קרעי תרנגולת: שילכו בנתיים למסגרות, כרגע אין לי מספיק ביטחון בעצמי. קיימת תחושת היסטריה קלה מהמחשבה להתנתק מהספינה האם, גם אם היא מרגישה לפעמים כמו הטיטאניק. את תיבת נוח בנו חובבנים, את הטיטאניק, מקצוענים. הילדים נמצאים שם 5 שעות ביום, נשאר עוד המון זמן ביום להתמקד בהם, ללמד אותם, ולתקן את הנזק.
להרים כל יום הפקה שללמוד זה מעניין ומסקרן ולא דבר שעושים כי המורה אמרה.
הבית שלנו יהיה המקום שהכי נעים ללמוד בו.

5 תגובות:

  1. ציינת בצדק שתי הנחות:
    1. אתם יכולים להרשות לעצמכם מבחינה כלכלית לחנך את הילדים בבית.
    2. אתם רוצים לחנך את הילדים בבית.

    שתי ההנחות האלו מתייחסות להורים.
    מה עם הילדים?
    יש ילדים שפורחים במסגרת כמו הריאלי שמאתגרת אותם בדרישות לימודיות בתור מערכת ממושמעת (הריאלי כיום אינו מה שהיה פעם אבל הוא מסמל לצורך העניין את מוסד בית הספר באופן מזוקק).
    מנגד יש בוודאי ובוודאי ילדים שבתי הספר "הרגילים" פוגעים ברצון שלהם ללמוד, מדכאים את הסקרנות הטבעית שלהם, מתסכלים אותם; ולבד או עם עזרה מההורים או במסגרת פתוחה יותר- היו פורחים.

    יחד עם כל זאת- ילדים שאינם מסתדרים עם מסגרת ועם ללמוד ובטוחים שחינוך ביתי מתאים להם ("היאח- לא צריך ללכת בבוקר לבית הספר") או אולי בית ספר פתוח ("הידד- לא צריך להכין שיעורים") - לא יגיעו לשום מקום עם הניו-אייג'יות הגורסת שילד שחושב שאחת ועוד אחת זה אחת עשרה הוא בעצם איינשטיין כי "הכל יחסי" ומערכת החינוך אשמה בכל.

    וחוץ מכל מה שכתבתי עד כה: בבית לומדים הרבה יותר מאשר בבית הספר. אולי בבית לא ילמדו אותו את חוקי בג"ד כפ"ת אבל ילמדו אותו ללמוד, יקנו לו אחריות, יפתחו בו סקרנות, ירגילו אותו לסדר ולדרך ארץ ועוד. המורים הכי טובים יכשלו עם תלמידים שלא מגיעים מצויידים בכל זה, גם אם יהיו עשרה תלמידים בכיתה.

    ואחרון אחרון חביב- המסגרת המתאימה לילדנו בן ה-6 או ה-10 או ה-15 אינה בהכרח המסגרת שבגיל 40 אנחנו חושבים בדיעבד שהייתה מתאימה לנו כשאנחנו היינו בגילו..

    השבמחק
  2. קרן כספין בן ציון2 בדצמבר 2011 בשעה 21:56

    הו יפעת, את נוגעת בנקודות כואבות כ"כ....אמא של המדהימה, שהיתה מורה ומחנכת בישראל בחינוך הקיבוצי תמיד אמרה [בעצב..] "ילדים מתחנכים למרות בי"ס ולא בזכות בי"ס..."[וזה היא אמרה עוד לפני 50 שנה..] וזה הרי אומר הכל....אין ספק שהבית הוא המשמעותי ביותר. חלפו השנים וגם אני הלכתי בעיקבותיה עם הרבה מאוד תשוקה ואידאולוגיה לעבוד בהוראה....במקצועי אני מורה לחינוך מיוחד וכיום אני מורה ומחנכת בבי"ס רגיל [שלא אזכיר את שמו..] בדרום הארץ, תיכון פריפריאלי אפרורי, מגעיל וכ"כ לא המקום בו אני חושבת שילדים מקבלים בו חינוך [הם מקבלים מסגרת מדכאה שמנסה לשמש להם מסגרת חינוכית מטפחת ובעצם היא מפעל ענק של 1300 תלמידי תיכון שמעבירים את זמנם...]. כל עוד השיטה לא משתנה ובקו הסיום מחכים מבחני הבגרות, קשה מאוד לשנות הדרך....יש חומר, צריך להספיק וככה זה!!!! זה הרי נורא!!!! אין ספק שרובנו כבר יודעים- מערכת החינוך כבר ממזמן פשטה את הרגל...חייבים משהו אחר. הרי כבר בכיתות נמוכות יש את מבחני המיצ"ב/מפמ"ר/פלס"ר/חרפ"ר ועוד כל מיני קיצורים זוועתיים.
    בתור אשת חינוך שבאמת מאמינה עדיין, אני חושבת שבית הספר צריך להיות מקום שנותן כלים לחיים, פותח את הראש לכיוונים, מעודד סקרנות טבעית של ילדים ומעמיד את הילדים/נוער בסיטואציות שירחיבו אופקיו, יטמיעו תרבות ואומנויות למיניהן, ספורט על כל גווניו, יחזקו אותו כאשר הוא חושב "מחוץ" לקופסא" ולא ינסו להכניס אותו לשבלונה קבועה....כדי שיתאים למערכת....
    לצערי, ממקומי בתוך הכיעור הכי גדול של מערכת החינוך בו אני נמצאת היום....ניתן ללמוד המון...איך לא לעשות... וזה מכניס בי כוח יותר להיות אישיות אחראית מול הילדים, להוות דוגמא אישית במעשיי, לכבד אותם, לדבר איתם [שוכחים לדבר איתם!!!! הם כ"כ מנותקים לפעמים!!]. חשוב לי להיות אדם שהשפיע ולו במעט על בני הנוער, ולנסות תמיד לעודד את סקרנותם הטבעית כ"כ ,ללא דיכוי והכנסתם לשבלונה... חשוב לי לציין שישנם בתוך המערכת אנשי מקצוע מדהימים, אנשים עם חזון שכל רצונם הוא להוות דוגמא אישית ובאמת להיות מורה לחיים ולדרך....אך המערכת היא זו שמדכאה אותם..כן ,כן אני ממש רואה איך זה קורה!!!! כולי תקווה שבתוך המערכות האפרוריות ילדינו ימצאו את האנשים האלו ויספגו מהם. ולגבי חינוך ביתי- למי שמתאים אולי לזמן מסויים....לי אין סיכוי... גם אני ובן זוגי עובדים ומפרנסים. חשוב לזכור שבבי"ס לא רק לומדים "מקצועות לימודיים" לומדים גם מיומנויות חברתיות חשובות בין קבוצת השווים, שואבים כוח ותמיכה מקבוצת השווים [אני מאמינה שאם הבית חזק, תומך, מטפח לזמן פנאי איכותי, נותן דוגמא, מציב גבולות- אז גם הגראס... הסיגריות והאלימות לא יהוו את מרכז חייהם של ילדינו], גם אני למדתי בתיכון עיוני רגיל, פגשתי סיגריות ופגשתי אלימות [גראס לא היה נפוץ כ"כ אז..]אבל הייתי עסוקה באותם סוסים שאת מדברת עליהם.... והתפתחתי לכיוונים שונים ומגוונים וכל זאת בזכות הבית המטפח בו גדלתי.... "למרות ב"יס ולא בזכותו...." ואמן שיהיה בי הכוח להמשיך ולהתפתח בתחום ולהיות שייכת להקמת מסגרת שכן תענה לפחות ברובה על צרכיהם האמיתיים של ילדינו! אני חושבת שלהגיד מה לא, זה קל מידי.... צריך לתת אלטרנטיבה וליישם אותה בפועל! אני בדרכי לשם....ותודה לך על הפוסט המדהים שטת כותבת!!!!!

    השבמחק
  3. הי קרן מתוקה, תודה על תגובתך. העלת הרבה נקודות למחשבה. אני חושבת שמה אימך אמרה מאוד לא מעודד. אני נמצאת בהתלבטות. אני חושבת שמה שגורם לי כרגע לפחות להשאיר את הילדים במסגרות זו אותה למידה חברתית הקיימת בבית הספר. למרות, שגם פה ילדים אחרים יכולים לדכא יכולות חיברות שיש בילד... כפי שכתבתי וכתבת גם את, למרות המסגרות ההורים צריכים לעבוד קשה בבית כדי למזער את הנזק.

    השבמחק
  4. היי יפעת ,
    אני מזדהה עם השאלות והספקות אם כי יותר ברור לי מה נכון לילד שלי.
    אנחנו עשינו מראש החלטה לגדל בבית וארגנו את דרכי ההשתכרות שלנו כך שנוכל לעשות זאת .עשינו זאת תוך ידיעה מראש שההשתכרות תהיה יותר נמוכה. אני מקווה שלא נצטרך לעמוד בעתיד בפני החלטה כלכלית שתגרום לכך שנצטרך לשלוח לביה"ס בגלל פרנסה.

    אנחנו מגדלים את בננו בן הכמעט 3 בגישה של unschooling שהיא דרך התומכת בילד ולא בעזרת למידה מכוונת על ידי ההורה או מערכי שיעור. הן כהורה והן כמורה לשיטת פלדנקרייז שעוסקת בלמידה והתפתחות באמצעות תנועה(אני עובד עם תינוקות וילדים עם בעיות וקשיי התפתחות)אני יודע שלמידה היא דבר שמתרחש כל הזמן וכל מה שדרוש מאיתנו כהורים הוא להיות שם ולתמוך , לספק לילד מקורות מידע למה שמסקרן ומעניין אותו ובעצם ללמד אותו כיצד להשיג מידע.זה הדבר החשוב שאני יכול לעשות עבורו כהורה. הקריאה והכתיבה הציור והחשבון יגיעו לבד ללא הפרעה מצידנו.
    אני חושב שכל הדחיפה למצויינות ולהישגים פוגעת באותנטיות החיפוש של הילד (וגם שלנו כמבוגרים) ובסופו של דבר בהנאה מהחיים ומהלמידה.
    איתן

    השבמחק
  5. חינוך אנתרופוסופי- ביה"ס וולדורף

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...