יום שלישי, 22 בנובמבר 2011

מה יותר כואב, הכאב של המאמץ או הכאב של יסורי המצפון?

אני מוצאת את עצמי בימים האחרונים צריכה לבחור לעיתים תכופות בין ויתור למאמץ. מצד אחד אין לי כוח להתאמץ, תעזבו אותי בשקט. מצד שני, אחרי שלוש דקות של שקט אני ממצה ומצטערת שלא התאמצתי.
אין תחום שהדילמה הזו לא נוגעת בו. כמובן שזה מגיע גם לביצועי כאמא.
בני הבכור לומד לנגן פסנתר. מאחר והוא רק בהתחלה, הוא זקוק לכל גרם של עידוד שמישהו מוכן לזרוק לעברו. זה היה רעיון שלי (למה כל ילד צריך ללמוד נגינה מגיל צעיר, בפוסט קרוב) ולכן לקחתי על עצמי את כל הקשור בעידוד הנגינה. זה דורש המווווון אנרגיה מצידי. על מנת שהתועלת בנגינה תהיה משמעותית, הוא צריך להתאמן שלוש פעמים ביום. שלוש פעמים ביום אני צריכה לגייס את מיטב האנרגיות שלי כדי שהאימון הסיזיפי יהיה מהנה. זה קשה. אין לו עוד את היכולת לנגן בהנאה את שופן. כמה אפשר להתמוגג מ"יונתן הקטן" ו"מלכובע שלי 3 פינות"? התפקיד שלי להראות שאפשר. יש ימים שאני עושה את זה בקלות, יש ימים שאני נורא מתאמצת, יש ימים שאני לא מצליחה ועונה: כי ככה אמרתי. ויש ימים כמו היום שויתרתי.
ובתשובה לעצמי- אני מעדיפה את הקושי של המאמץ.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...