יום שישי, 18 בנובמבר 2011

החטא ועונשו.

בגדול, לא מאמינה בעונשים. כששלחו אותי לחדר כילדה כל מה שעשיתי בחדר, זה לרקום תוכנית נקמה במענישים. אין טעם בעונש לשם עונש. יש טעם, בלהבין שלמעשים שלנו יש השלכות.
במקרה הבא אין ספק שבני היה צריך לשאת בהשלכות, אבל אם אני חושבת לעומק, היו כבר סימנים למעשה האסור במשך השבוע, מהם בחרתי להתעלם.
אחר צהריים אחד, כמידי שבוע, לקחתי את בני לחוג המתקיים במועדון הספורט בשכונה בה גרים הורי. וכמידי שבוע, עצרנו קודם בבית הורי על מנת לפרוק את הילדים האחרים. דיברנו, קישקשנו, התווכחנו למה לא רואים עכשיו פרק של "דן מדען" (לנו אין טלויזיה בבית) ויצאנו ברגל לחוג, מרחק הליכה של קצת יותר ממאה מטרים. במעבר החציה הראשון בני השתחרר מאחיזת ידי ורץ לבד קדימה. "חכה לי!" הוא המשיך לרוץ על המדרכה, בעודי צועקת לו שיחכה ומתפללת ששום מכונית לא תחליט לצאת מהחניה כשהאדון רץ מאחוריה, חשבתי לעצמי- "לא נורא, שחררי, שירוץ הוא בטוח יעצור לפני מעבר החציה הבא, שם תסבירי לו את סכנת המכוניות החונות." הגעתי למעבר החציה הבא, אין ילד. הילד שלי איננו.
אין אף אחד בשער מועדון הספורט. עם לב בתחתונים ירדתי לאולם בו מתקיים החוג. כבודו כבר היה בשיא ההשתוללות עם חבר על המזרונים, המדריך חייך אלי. "קום! קום! תנעל נעליים מיד, אנחנו הולכים." הוא היה המום. אמא שלו לא מדברת ככה. "לאן הולכים אמא?" "הביתה, אין חוג היום!" "כי חציתי את הכביש לבד?" "כן".
הלב שלי התחיל לטפס לאט חזרה. לא האמנתי שהוא יעשה דבר כזה. מכוניות נוסעות שם במהירות מטורפת. כשהייתי ילדה, פעוטה נדרסה שם למוות בתאונה מאוד מצערת. לא האמנתי שהוא עשה את זה. שהוא העיז לרדת לכביש בלי לראות אותי באופק.
אחיו נשארו לכייף אצל סבתא. הוא נסע איתי הביתה בדממה. "כנס לחדר ואל תצא עד שאקרא לך".
אחרי רבע שעה הלכתי אליו והסברתי את הסכנות בחציית כביש לבד לילד בגילו, הוא נמוך מידי. גם אם הוא חושב שהנהגים רואים אותו מציץ בין שתי מכוניות חונות, הם לא. הוא הבין. "הבהלת אותי מאוד, אני אוהבת אותך ולא רוצה ששום דבר יקרה לך, בגלל זה הגבתי כל כך בחומרה". הוא לא ענה. "אתה יכול לצאת אם אתה רוצה." יצאתי, השארתי את הדלת פתוחה. 
הוא נשאר בחדר. אחרי חמש דקות בא אלי: "אמא, את יודעת, גם אני נבהלתי. כשחציתי את הכביש פתאום באה מכונית נורא מהר ואני רצתי מהר לצד השני". הלב שלי שקע חזרה.
כפי שכתבתי בהתחלה, זה היה צפוי. במשך כל השבוע שקדם למקרה היו לנו הרבה "כמעט ו..". בבקרים, בדרך לבית הספר הוא התעקש לא לתת לי יד במעבר החצייה (אני לא התעקשתי כי הבנתי שהוא לא רוצה שחברים יראו אותו נותן יד לאמא). עזיבת היד הפכה לדילוג של שני צעדים לפני. הסתכלתי ונזהרתי במקומו ועדיין לא אמרתי כלום.  כל השבוע הוא שחרר את עצמו מהקרבה אלי בכביש או בחניונים ואני לא אמרתי כלום.
לב בתחתונים זה העונש שלי.  

תגובה 1:

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...