יום חמישי, 10 בנובמבר 2011

הטיפ השבועי: הכל כתוב.


אם הייתם נכנסים אלינו הביתה לפני שבועיים בשעת צהריים, הייתם שומעים את הדיון הבא:
"בואו לאכול צהריים".
"רגע, אנחנו משחקים רק קצת"
אחרי דקה- "בואווווו, האוכל מתקרר."
"כבר, אנחנו רק מסיימים את הקרב"
"בואו לאכול בבקשה, אני לא אגיד שוב"
אחרי ארוחת צהריים הם מיד חזרו לשחק :"קודם תסיים שיעורים, אחר כך תחזור לשחק"
"לא!! אמא!! לא סיימנו את המשחק לפני האוכל!"
"סיים את השיעורים ואז תחזור לשחק כמה שאתה רוצה."
"לא! אמא! מה זה משנה מתי אני מכין שיעורים?!"
אחרי שאומרים לי "לא אמא" חמישים פעם בשעה, אני מתחילה לחשוד שאולי אני עושה משהו לא נכון. בעיני, הם כבר למדו מספיק כדי שידעו מה מצופה מהם. אז למה זה לא עובד? למה כל יום צריך להסביר למה מחדש?
יש לי קושי עם שיחות שחוזרות על עצמן, עם ילדים ועם מבוגרים. זה מתיש אותי למוות.
אז אחרי שפתחנו דיון על ארוחת הצהריים, והיינו במשא ומתן מתקדם לגבי שיעורי הבית, ולא ללכת לחוג היום, ריחף כאיום מעל ראשו אם לא ילך לסדר את החדר שהבטיח לסדר עוד בבוקר, החלטתי לתת את הדעת איך להמנע מהטקס המילולי המייגע הזה שחוזר על עצמו מידי יום.

הגעתי למסקנה שילדים (כמו גם מבוגרים) מתקשים בעיקר עם שני דברים:
1. שמישהו אחר אומר להם מה לעשות ומתי לעשות את זה. מעצבן לכל הדעות, אין ויכוח.
2. גמישות יתר בסדר היום. לפעמים אוכלים צהריים מיד כשחוזרים הביתה, לפעמים שעה אחרי. לפעמים מכינים שיעורים אחרי הארוחה, לפעמים מכינים שיעורים בערב. לפעמים מסדרים את החדר בבוקר לפעמים בערב לפעמים אני בכלל לא מבקשת. המילה הבעייתית פה, כפי שודאי שמתם לב, היא, לפעמים.

קראתי לילדים לשיחה וקודם כל ישרנו קו. יחד הגענו למסקנה שיש תפקידים ומטלות באחריותם, שעל שניהם לבצע מידי יום. הם מאוד שמחו להיות אלה שמחליטים שבאמת חשוב לסדר את החדר לא כי אני אמרתי אלא כי יותר נעים  להזמין חבר כשהוא מסודר.
יחד, תלינו לוח גדול בחדר המשחקים וקישטנו את ימות השבוע. תחת כל יום בשבוע רשמתי השמות שלהם.
אחר כך, מאחר והם עוד לא לגמרי קוראים, הלכנו לגוגל וחיפשנו תמונות של המטלות שלהם. המעורבות שלהם בכל ההליך נתנה להם תחושה של מושכות בידיים ומאוד הלהיבה אותם. מצאנו תמונה של ילד מצחצח שיניים, מתלבש, אוכל, מכין שיעורים, מנגן בפסנתר, מסדר את החדר, פוגש חבר, קונה גלידה באוטו גלידה ועוד ועוד. הדבקנו כל מטלה בעזרת סקוטצ'ים על הלוח לפי הסדר שלה באותו יום. כל יום בערב אנחנו מסדרים יחד את התמונות בסדר הנכון המתאים ליום המחרת. כך שילד שחוזר מבית הספר הולך ללוח ורואה שהדבר הראשון שעליו לעשות זה לשטוף ידיים ולאכול צהריים. אחר כך הוא שוב בודק ורואה שיש לו זמן לשחק עד שהמחוג הקטן מצביע על השעה 3, ואז הוא הולך להכין שיעורים. אם זה יום שישי, הוא רואה שבסיום הלימודים מותר לו לקנות גלידה באוטו גלידה. ובכך חסכתי לעצמי ולו את הדיון הקבוע סביב המשפט: "אבל למה אי אפשר היום גלידה?" שחזר על עצמו ככללל יום. הוא החליט יחד איתי על יום שישי כיום שקונים גלידה.
כמובן שכל תוכנית היא בסיס לשינוי, אבל לפחות קיים שלד של הלו"ז היומי. זה מאוד מקל על כולנו. אנחנו מתנהלים כך בשבועיים האחרונים וזה עובד נהדר.

כן, כולנו רוצים להרגיש אחראים לגורלנו, אבל לפעמים יותר קל לחשוב שהכל כתוב.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...