יום שני, 7 בנובמבר 2011

לעצור ולהריח את הורדים


הודות לשביתה הקטנה היום, לקחתי את בני לגן ברגל. הלכנו בשמש הנעימה, מדברים על נינג'ות ועל מה יש בכריך ולמה, ועל מה זה שביתה ולמה היא מתקיימת. ב100 מ' האחרונים לפני הגן, הלכו לפנינו עוד אמא וילד. האמא היתה על עקבים שלא מיועדים לנשים עם פחד גבהים ופן שעוד הדיף ריח של מספרה. הילד הזדחל, האמא מיהרה. "נו יאללה יאללה, אני גם ככה מאחרת." "יאאא...אמא תראי, חיפושית" הילד התכופף כמו בייגלה כדי לבחון מקרוב את החיפושית. "בוא כבר!" צעקה האם מרחוק.
"לא אמא, בואי תראי איזה חיפושית יש פה!!" צעק לעברה הילד בהתלהבות. האם התחילה לעשות את הדבר הנכון. היא חזרה על עיקבותיה, הגיעה עד אליו, התכופפה לראות, ואז אמרה :" סתם חיפושית משה רבינו, יאללה קום, לגן". הילד היה קם מאוכזב, זו סתם חיפושית.
כמה אנחנו מנסים ללמד את עצמנו כמבוגרים להנות מהרגע. ילדים עושים את זה בצורה מושלמת. אין עבר אין עתיד, יש עכשיו. הם לא קמים בבוקר ומתחילים לחשוב את אותן מחשבות שחשבו אתמול, הם לא מוטרדים כל הזמן. לא חושבים בלי הפסקה מה היה ומה יהיה, כרגע יש רק חיפושית באמצע הדרך.
בעודי צופה באמא הממהרת ובילד הנגרר אחריה, מקבל נשיקה חטופה ונכנס לגן, לא יכולתי שלא לחשוב איך אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שהדגש הוא על להגיע לנקודה הבאה. שמה שחשוב זה להיות במקום אחר מהמקום בו אנחנו נמצאים עכשיו. 
 לא מעניינת אותה עכשיו החיפושית, מעניין להגיע כבר לעבודה. כשהיא תגיע לעבודה, היא תהייה מוטרדת מהסידורים שיש לה לעשות אחרי מהר מהר כדי שהיא תספיק לאסוף אותו מהצהרון.

עצרתי עם בני בנקודה שהם הסתכלו על החיפושית. בני לקח אותה ואמר שיעיף אותה ויבקש משאלה. אין לי מושג ממי הוא שמע על המנהג הזה. תמיד מפתיע אותי שהוא יודע דברים שלא למד בבית. הוא ניסה לנשוף אותה מהיד שלו אבל היא לא עפה אלא סתם נפלה חזרה לאדמה. "בטח המשאלה שלי לא תתגשם". "מה ביקשת?" "שגם מחר נלך ברגל לגן". אם מחר לא תהיה שביתה, לא נוכל ללכת ברגל לגן. כנראה החיפושית ידעה למה היא לא עפה.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...