יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

מחשבת השבוע: וַיכַבֵּד


אם נשים על המאזניים את כמות הפעמים שאנחנו מדברים בנימוס לילדים שלנו ביום, לעומת כמות הפעמים שאנחנו מנחיתים עליהם פקודות שמתאימות יותר לחייל במארינס, המאזניים יקרסו לצד של המארינס. מה זה יקרסו, הם יעופו מהשולחן. במשך בוקר אחד, ילד אחד, יכול לחוות את המשפטים הבאים:"תביא את הנעליים" "איפה התיק שלך? תביא את התיק עכשיו" "למה נשפך לך? כל יום אותו סיפור", "אתה כל הזמן צועק" "תניח לו, הוא לא עשה לך כלום, אתה תמיד מציק לו" "אתה אף פעם לא מקשיב לי" "אתה אף פעם לא שם לב, שים לב". "שהמעיל לא ילך לאיבוד, בחורף הקודם הוא הלך לאיבוד, אני לא אקנה כל חורף שני מעילים". וכל זה יכול להאמר בשעה אחת, מהרגע שהוא קם ועד לרגע שנפרד בשער הגן. זה לא עושה כלום, כלום חוץ מלתת לילד הרגשה שהוא לא בסדר. זה לא יגרום לו להפסיק לצעוק, או להציק לאחיו, או לשמור על המעיל. בוודאות. מוכנה לחתום על זה פֹּה פֹּה ופֹּה. אז למה אנחנו בכל זאת מדברים ככה לילדים? סביר להניח כי ככה דיברו אלינו וטרם נתנו דעתינו לעניין.
כשאנחנו מנחיתים על ילד פקודות אנחנו משדרים לו- אני גדול וחזק אתה קטן וחלש. לא ירחק היום שהוא ירגיש עצמו מספיק חזק כדי לדבר אלינו כך בחזרה. היום הזה יכול גם להגיע כבר בגיל 3 וחצי, תלוי בילד, תלוי במ"פ שלו.
אז איך בכל זאת מתנהלים? קודם כל המחשבה שצריכה להנחות אותנו היא- אני מלמד את הילד, הילד שלי בתהליך למידה. גם אני בתהליך למידה, אני ממש לא יודע הכל. לא צריך להיות בוגר ראלי כדי להחליט "הצנע לכת".  זה מגוחך לצפות ממנו לא לשפוך חלב או לא להציק לאחיו.
כשילד לוקח חלב כדי לשפוך לקורנפלקס, אל תגידו: "תן תן לי את זה, אני אמזוג". תנו לו להתנסות, תנו לו את ההרגשה שהוא יכול. הנחו אותו שיותר קל להחזיק בשתי ידיים. כשהחלב יישפך, והוא יישפך, תגידו "לא נורא, פעם הבאה אולי תעשה את זה קצת יותר לאט." הילד יודע לבד ש"לא טוב" שנשפך. להדגיש את זה בפניו, לא משרת שום מטרה.
אם הילד מדבר בצעקות תאמרו לו שלא נעים לכם שהוא מדבר כל כך חזק. שתקשיבו לו כשהוא ידבר בקול נעים. תדגימו לאיזה טון דיבור אתם מתכוונים, זה לא מובן מאליו.
המנעו מלהשתמש במילים "אתה תמיד/אתה אף פעם" אף אחד לא עושה תמיד משהו, או אף פעם. זה מכניס את הילד לפינה. אם אני תמיד צועק, אין ממש תקווה לשנות את זה.
מאחר ואני לא יכולה לסבול כשמישהו מדבר אלי מגבוה או בזלזול, החוק שלי בדיבור לילדים הוא להעביר כל משפט במסננת כאילו היה מופנה כלפי. אני יכולה להתכוון להגיד "תמצא את הנעליים שלך עכשיו!" אבל אחרי מעבר במסננת, אומרת: " אני יודעת שכיף לך לשחק בנינג'ה עכשיו, אבל אנחנו צריכים לצאת כדי להגיע בזמן לחוג. תמצא בבקשה את הנעליים .". ככה הייתי רוצה שמישהו יבקש ממני. כן, על פניו נראה שזה לוקח יותר זמן לחשוב על כל רגש הכי קטן, אבל משפטים כאלה בעצם חוסכים הרבה זמן. כשנותנים לילד תחושה שאתם שמים לב מה חשוב לו כרגע, אבל המציאות היא כזו שהוא צריך להפסיק עם זה, הוא ירגיש מוערך ויוותר יותר בקלות על הפעילות אותה הפסקתם. 

אז מחשבת השבוע, אליה נשים לב השבוע, היא: הדרך בה אנחנו מדברים לילדים.
לזכור שאם רוצים שילד יעשה כרצונכם, וגם סתם כי ככה מתנהגים לבני אדם, מאוד חשוב לכבד אותו. אז, Pretty please, with sugar on top, דברו בנימוס לילדים.

2 comments:

  1. אני ממש נהנית לקראוא את הבלוג שלך
    תודה רבה שאת כותבת ועוד מוצאת זמן לכתוב כל יום
    כל הכבוד
    שלחתי לכל האמהות שאני מכירה קישור
    בדיוק לפני שהתחלת לכתוב יצא לי לקרוא את הספר של חיים גינות ואת הספר של שתי הממשיכות שלו והבלוג שלך ממש ממשיך את הקו שלו ועוזר לי להתמקצע בתור הורה, להיות יותר מודעת, וגם לחייך....

    השבמחק
  2. יפעת, לא הגבת לעצמך ב 7.11 ולכן אני מגיבה פה על שני הרישומים - ובעצם זו אותה תגובה שתמציתה היא :
    אוי, כמה שאת צודקת !
    אני משתדלת לדבר בנימוס לילדים, לבקש סליחה, להגיד תודה אבל גם לי נפלט אחרי שלוש פעמים בקשות רגועות איזו צעקה : נו, תביאי כבר את הנעליים !!
    וכמה זה חשוב להנות מהרגע ולהנות מהילד רגוע ומופתע מפלאי עולם (חיפושית , איזה פלא!) אבל מה לעשות שאני גם ממהרת וטרודה בעניינים מאוד חשובים (שכחתי להפשיר שניצלים לצהרים !)
    תודה שאת מזכירה לי מה באמת חשוב
    יום נפלא

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...