יום שבת, 5 בנובמבר 2011

אם בארזים נפלה שלהבת


איזה יום איזה יום. בושה להורות המתוקנת. הכל התחיל מזה שהייתי אמורה ללכת בבוקר לחדר כושר ובמקום זה העדפתי לאכול שתי פרוסות לחם עם נוטלה. אחרי ארוחת בוקר מזינה שכזו לא נותר אלא להשאיר את הררי הכלים בכיור, למי יש כוח. הדבר הנבון לעשות היה לקרוא ספר. נתתי לילדים לעשות מה שהם רוצים, העיקר שלא יפריעו לי. כל עוד לא שמעתי את המילים "הוא נחנק" או "אפשר סכין?" מבחינתי הם בסדר. לאלה מכם התוהים היכן שהה אב המשפחה, הוא היה במרפאה. כן, גם בעלי חיים זקוקים למענה סביב השעון. הוא יהיה שם עד מחר בבוקר, יבוא הביתה לשעה ויחזור.
 "אמא, לאן נלך היום?" "לא יודעת". "אמא, אפשר ללכת לסבתא?" "נראה, אולי אחר כך."  "אמא, אנחנו רעבים." "כבר."
איכשהו גררתי את עצמי ואת שלושתם לגן השעשועים. "אמא, רוצה לשחק איתנו כדורגל?" "אני קוראת פה בספסל, אולי אחר כך" השבתי כמו פדלאה מן המניין.
במקום לשחק עם הקטן, נתתי לו לזחול על הדשא ללא הפרעה, רק משגיחה מידי פעם שהוא לא הכניס לפה איזה עלה שלכת או חיפושית. כל היום הרגשתי כמו מטפלת סוג ד' שכל מה שמעניין אותה הוא שבסוף היום כולם יהיו עם דופק, שבעים ופחות או יותר נקיים.
בצהריים כשהקטן ישן, שני אחיו הביאו לי את אחד הספרים מהסדרה "דוד אריה". "לא לא, לא היום". "אבל את תמיד מספרת לנו סיפור כשהוא ישן." "כן, אבל היום לא, אני עסוקה עכשיו" אמרתי סוגרת מהר חלונות במחשב, אחד מהם של אנגרי בירדס. "אוווווף, אמא זה לא פייר, גם אני לא אקיים הבטחות." "טוב, תביא." הקראתי להם את הסיפור באותה התלהבות שלמדתי למתכונת בתולדות עם ישראל.
"משעמם לנו", "אז תלכו לסדר את החדר" לא האמנתי שהוצאתי את המשפט הנוראי הזה מהפה. "לא רוצים" היתה התשובה הצפויה. "אז תעשו תערוכת ציורים ואני אבוא למוזיאון שלכם." בסדר" אמרו ונעלמו בחדר לשעה. שעה בה הכביסה לא התקפלה והמצעים לא טרחו להחליף את עצמם, אבל הדיסק של הביטלס דווקא ניגן עצמו במרץ בזמן שאני ציירתי 7000 פרחים קטנים על דף.
"התערוכה מוכנה!" הלכתי לראות. איזה ילדים, אין כאלה בעולם. באמת אבל. ציורים מרהיבים נתלו על קירות החדר. עברתי מאחד לאחד וקיבלתי הסבר מפורט מאוצרי התערוכה. אמא אומנם בקומה היום, אבל עדיין מסוגלת לנשק ולמעוך את פיקאסו ורמברנט.
 אחר הצהריים  הספיקה לי החד הוריות, החלטתי שההר יבוא למוחמד. נסענו כולנו למרפאה. בזמן שהם כמעט החריבו כמה מכשירים בעשרות אלפי שקלים, אני ישבתי על כיסא בהיתי בהם ושיחקתי עם השיער.
נפרדנו ממוחמד וחזרנו הביתה. בערב האכלתי, רחצתי והשכבתי אותם כמו לביאה. לביאה שמישהו ירה לה חץ הרדמה בתחת.
העצה שלי, אל תאכלו שתי פרוסות לחם עם נוטלה לארוחת בוקר. לכו לחדר כושר, יותר עדיף.

3 תגובות:

  1. ומה עם סבתא? בשביל מה גידלת אותה במשך 18 שנים?

    השבמחק
  2. גרי, כמו כל בת 18, היא ברחה ליום כיף בתל אביב.

    השבמחק
  3. נו באמת, בשביל מה יש שבת אם לא בשביל קצת זמן איכות עם עצמי...??

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...