יום שלישי, 4 באוקטובר 2011

הסבר, נמק, ופרט.

הביעות מפני חופש סוכות גרם לי להזכר בפעם הראשונה שלקחתי את בני הבכור להצגה, הוא היה קרוב לגיל 3. יומיים לפני כבר סיפרתי לו שאנחנו הולכים לראות הצגה! איזה כיף לנו!, הוא מאוד שמח. כשהגיע היום המיוחל, במשך כל הנסיעה היה מאושר - איזה כיף! הולכים לראות הצגה. הגענו. כשהאורות כבו, הופיע אריה על הבמה, בני פער עיניים במשך 5 שניות, ומיד פרץ בבכי תמרורים : "לא רוצה הצגה!!! לא רוצה הצגה!!". טעות של טירונית ללא ספק. לתומי חשבתי שלחבור את המילה הצגה עם המילה כיף, יספיק כדי להעביר את המסר-  לאן אנחנו הולכים (להצגה) ומה אנחנו עושים (כיף). מה לא ברור?

מאז עברו עוד שני ניתוחים קיסריים, ולמדתי דבר או שניים על האופן בו חושבים ילדים. כשילד הולך לחוות חוויה חדשה, יש לצאת מנקודת הנחה שהוא לא יודע כלום. כלום כלום, טאבולה ראסה מהחלל החיצון. אם הוא הולך להסתפר פעם ראשונה , זה לא מספיק להגיד "השיער שלך כבר ארוך, חייבים ללכת להסתפר."אין לו שמץ של מושג מה את אומרת. כדי לדעת איך להסביר, יש להצמד לחוק הראשון בהגדרת מילה במילון :" אסור להשתמש במילה כדי להסביר את פירושה". אי אפשר להגיד שבהצגה מציגים או במספרה מספרים.
לא צריך לעשות את זה עם כל פעילות חדשה, אלא בעיקר עם פעילויות בעלות פוטנציאל להתדרדר לקטסטרופה שתגרום לך להכחיש כל קשר לילד הזה.
 כשהולכים עם ילד להצגה בפעם הראשונה, צריך להסביר שהצגה מתקיימת בתוך בניין גדול. שיהיו שם עוד המון ילדים, שבמה זה המקום בו יופיעו אנשים מחופשים שידברו וישירו שירים בקול רם. אפשר אפילו לעשות מיני הדגמה בבית, לאלתר תחפושת ולהגיד ש"אנחנו עושים הצגה עכשיו".
כשלוקחים ילד לספר בפעם הראשונה צריך להסביר לו שספר זה איש שגוזר שערות עם מספריים. גם שם יהיו עוד אנשים, שזה לא כואב (גם כאן להדגים על עצמכם ואחר כך על השיער של הילד שזה לא כואב). שהוא ישב על כיסא גדול, ושתהייה מוסיקה מזרחית (אני בודקת קשב אצל הקוראות).
בחוויות שכן מלוות במעט כאב כמו רופא שיניים או חיסון, אין מנוס, צריך להרים מגה הפקה. על חוויות כאלה נאמר - אמא יש רק אחת. לא לשלוח את האבא שיגיד לו שהוא גיבור "ותביא כיף!" או את הסבתא שתבטיח חצי טויס אר אס.  כשבני היה צריך לעבור טיפול שיניים לסתימה, הוא שאל אותי אם זה כואב. עניתי שזה יכול להיות לא נעים, ושיהיו כל מיני מכשירים משונים שהתפקיד שלהם זה לסתום את החור,שנגיע לבניין גדול שיהיו בו עוד הרבה רופאים ואנשים שמחכים בתור. אמרתי שתהיה שם רופאה מאוד נחמדה, (אני הופכת אותן לנחמדות גם אם כשאנחנו מגיעים היא לא מרימה את העיניים מהניירת. פותחת את הדלת בטון פסטיבל: "ש-לווום לרופאה הנחמדה! אנחנו באנו לעשות סתימה היום! אמרו לנו שאת הרופאה הכי טובה פה!"). אמרתי לבני שאם יהיה לו קשה אנחנו נספור עד 5 ביחד (אני בקול והוא בלב) ואז הרופאה תעצור, הוא ינוח קצת ואז נמשיך. את המשפט האחרון לא הכנו קודם, אלא הגינו אותו תוך כדי טיפול שלא היה פשוט עבורו.
כשהולכים לחיסון (אני לא מתעסקת עם שפעת זו השנה השנייה) - אני צובטת אותם קלות בכתף עוד בבית כדי שידעו למה לצפות. גם תוך כדי חיסון אצל הרופא אני צובטת את הכתף השנייה ואז הפחד מתחושה לא מוכרת מתפוגג והחיסון עובר חלק ובצ'יק.

כשהלכתי לכיתה א' המורה כל הזמן אמרה לבדוק בבית את המערכת. מבחינתי זה כאילו אמרה לבדוק הסירים בבית. לא היה לי מושג מה היא רוצה. המערכת היחידה שהכרתי היתה מערכת הפטיפון של אבא שלי. בדקתי אותה, עבדה, הכל בסדר.  היא גם אמרה לעבור על החומר. חומרים שאני הכרתי היו מהגן - פלסטלינה, גואש, דבק. ניסיתי בכל הכוח לפצח מה זה אומר לעבור על החומר. המילה "לימוד" היתה חסרה. הרבה הרבה מאוד זמן לא הבנתי מה זה אומר לעבור על החומר. אם רק היתה מוסיפה את המילה הקטנה הזו, לא הייתי מסתובבת כל כך הרבה זמן מוטרדת. מניסיוני, ילדים לא שואלים כל מה שהם לא מבינים. צריך להסביר להם בצורה יותר מפורטת, לתת דוגמאות ממציאות שהם כבר מכירים.
 ככל שהסיטואציה תהיה יותר ברורה, ככל שהילד ידע יותר מילות מפתח הקשורות בה, כך יוכל להנות מהפעילות ולא לנסות לפענח את החוויה או להתגונן מפניה.
במשך יום ילד נתקל באינספור מצבים שהוא לא ממש יודע איך לחבר בניהם.
יהיו מקרים שהוא לעולם לא יבין את הקשר בין שני דברים באופן שאת מבינה.

תגובה 1:

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...