יום שני, 31 באוקטובר 2011

אני את הבגרות שלי כבר עשיתי.

הסבתות של היום זה לא הסבתות של פעם. בעצם מה אני יודעת,אולי כן. אולי הלך הרוח של הסבתות של פעם היה אותו הלך רוח, פשוט היו להן פחות אפשרויות. בין אם רצו ובין אם לא, הן שהו הרבה יותר עם הנכדים.
הסבתות של היום משדרות, ואף אומרות בפירוש, אני את הילדים שלי כבר גידלתי. סליחה, למען הדיוק, רוב הסבתות של היום משדרות, אני את הילדים שלי כבר גידלתי. יש משהו מאוד בעייתי במסרים העוברים במשפט הזה. הברור ביותר- לגדל ילדים זה חתיכת תיק, סוג של עול, אני עם שלי סיימתי, תניחו לי. הפחות ברור- הגידול שלך ילדי, ושל אחייך, היה תיק, סוג של עול. סיימתי, גדלתם, אני את שלי עשיתי, תניחו לי. נשאלת השאלה מה היתה בדיוק אותה עשייה? מה בעצם עשית? עם איזה כלים יצאו ילדייך את הקן? זה שבעיני הסבתות הן עשו מקסימום, עדיין לא הופך אותן אוטומטית להורה טוב. זו עובדה, לא התחשבנות.
 עם תחושה זו, אמור הדור החדש, אותו סיימתן לגדל, לצאת לעולם ולגדל את ילדיו: זה היה עול לגדל אותי כילד, ועול באופן כללי להיות הורה. בעייתי לכל הדעות. מאחר וגמרתי בדעתי שכל התנהלות שלא נראת לי, תמות בדור שלי ולא תמשיך לילדיי, אני מוצאת את עצמי נאבקת לשנות את התחושה הזו שירשתי מאבותי הקדמונים, וככל הנראה ירשו גם רוב חברותי.

כל פעם שאני שומעת במפורש את המשפט - אני את הילדים שלי כבר גידלתי. אני נזכרת במשפט שחזר אינספור פעמים בלימודי בתיכון. כל פעם שהיה רעש בכיתה, כל פעם שהפריעו ולא הקשיבו למורה, חזר אותו משפט אידיוטי - אני את הבגרות שלי כבר עשיתי. כמו הסבתות גם המורות שידרו- לימודים זה עונש. סיוט שאני כבר סיימתי. בעייה שלכם שאתם תקועים עם התיק הזה.
בעיני זה ההיפך המוחלט ממה שאמור מורה לשדר. תלמיד אמור לחוש שללמוד זה עונג, זה מעניין, זה פתח למחשבות אינסופיות. כמעט דרך כל נושא הנלמד בתיכון, תלמיד יכול ללמוד על עצמו ולהעשיר את נפשו בין אם זה דרך שיר של ביאליק או דרך היופי של הגאומטירה. ברור לי שהאסוציאציה הראשונה של חלק מהקוראים העלתה בהם קבס, זיכרון ניתוח שיר של ביאליק בשיעור ספרות או האותיות מ.ש.ל. בסוף כל תרגיל גאומטריה. 
באותו אופן, חלק מהקוראים מתעייפים רק מלשמוע את המילים : "תינוק" או "גידול ילדים".
מדהים כמה משמעות יש לתחושה שקיבלנו מהסביבה באשר לשני התחומים האלה, לימודים והורות. מעטים האנשים שלומדים באוניברסיטה מתוך עניין אמיתי, שממשיכים לקרוא חומר נוסף שאינו כלול בחומר המומלץ ע"י החוג להנאתם, ולא מחכים רק לעבור את המבחנים, לסיים עם זה, העיקר שיהיה משהו ביד.
מעטים ההורים שמשקיעים הרבה מחשבה בהורות שלהם, שתופסים את ההורות כהזדמנות ללמוד על עצמם, שרואים את התמונה ממעוף ציפור ולא מתמקדים בכמה הם ישנו בלילה או כמה זמן פנוי הצליחו למצוא לעצמם היום, שמבינים את גודל ומשמעות התפקיד שנפל בחלקם, לגדל אדם.

הסבתות של פעם אמרו:"כולם הולכים בסוף, כולם גדלים, כל אחד מוצא את מקומו בסוף". זה פשוט לא נכון. ילדים שלא הלכו בזמן או הלכו בצורה מאוד לא נכונה (על קצות האצבעות לדוגמה), סביר להניח שבגיל מבוגר יסתובבו בין אורטופדים לפיזיותרפיסטים עם פריצת דיסק. ילד שתופס את הלימודים כעול שצריך לסיים רק כדי לקבל תעודה, עולם שלם ישאר נסתר מעיניו לנצח. ילד שגדל ללא מורה דרך ברור, ימשיך לחפש את מקומו כמבוגר. זה לא משהו קטן, זו נכות לכל החיים.
וינסטון צ'רצ'יל אמר: "The price of greatness is responsibilty" 
כהורים חובתינו לשלם את המחיר בשמחה. חובתינו לקחת אחריות על התפקיד שבחרנו במודע. להבין את חשיבותו למרות הקשיים היומיומיים. לשדר לילדים שלעולם לא מפסיקים ללמוד, זה לא נגמר אחרי התעודה. לעולם לא מפסיקים להיות הורים, זה לא נגמר אחרי החתונה. לשדר שכן, זה מאמץ, אבל הקושי הוא שולי לעומת העונג והיופי שיש לאורך כל הדרך קדימה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...