יום ראשון, 30 באוקטובר 2011

מחשבת השבוע: וַידָבֵּר


מידי יום ראשון, אקדיש נושא למחשבה, בו הקוראים יהרהרו וישימו אליו לב במשך השבוע.

בוקר אחד, כשבני הבכור עוד היה בן חמש, הוא הלך אחרי בכל הבית. מנסה לומר לי משהו בזמן שאני מנסה להשתלט על הכאוס השקט של התארגנות הבוקר.
"אמא..." , "כן.."  הולכת לחדר כביסה והוא בעקבותי. "אמא...," כן.." יוצאת מחדר כביסה לחדר הילדים. "אמא...." ," כן אני שומעת, מה רצית?" "אמא...אפשר..." "לא אי- אפשר לחם עם שוקולד לארוחת הבוקר."  "זה לא מה שרציתי לשאול, אמא....", "כן", יוצאת מחדר הילדים וממשיכה למטבח, הוא אחרי. "אמא...", "כן.." ,מוציאה פיתות מהפריזר. "אמא... אני יכול להזמין..." "את דניאל אחרי הגן?",  "לא" השיב.  "את מעיין?", "לא", "את עידו?", "לא"  " אז את מי?" "אף אחד." "אז למה שאלת אם אתה יכול להזמין חבר אחרי הגן?" שואלת ומכניסה כלים למדיח. "לא שאלתי." "כן שאלת." "לא שאלתי." "לא משנה" אומרת ומתחילה לשטוף את כל מה שלא נכנס למדיח. "אמא...", "מה?" אני יכול להזמין ספגטי בולונז לארוחת צהריים?" עצרתי, סגרתי את הברז. הסתובבתי והסתכלתי עליו. "וואו אני המומה מעצמי" אמרתי לעצמי. המשכתי להסתכל עליו, חייכתי. "בטח שאתה יכול להזמין בולונז לצהריים, אני מצטערת שלא הקשבתי לך." לא יודעת למה, אבל באותו רגע נכנסתי לנעליו, חשתי איך מרגיש ילד בגובה מטר ואסימון שהולך אחרי אמא בכל הבית ומנסה להגיד משהו קטן ולא מצליח.

 ברגע שמחשבה על התנהלות לא נכונה שלי, עולה לי למודע, אני שמה לב אליה כל הזמן. שומעת אותה סביבי כל הזמן.
בגן השעשועים שמעתי אימהות שואלות :" אתה רעב? מה אתה רוצה לאכול? בננה?" "רוצה לשחק? במכוניות?" , כשאספתי את הילדים מהגן, שמעתי:" עם מי שיחקת היום? עם יותם?" או " איך היה היום? כיף?"
בתור בקופת חולים :" מה כואב לך? האוזן?" "למה אתה מזיז ככה את הרגליים? אתה מפחד מהרופא? אל תפחד, זה שום דבר." "אני רק צריך פיפי" ענה הילד לאימו "אז למה לא אמרת?" שאלה האם בחוסר סבלנות את הילד שעכשיו גם מפחד מהרופא. לא הפסקתי לשמוע הורים שואלים ועונים. מתעניינים ולא מקשיבים.
היה לי די קשה לחדול מההרגל הזה בעצמי. כל הזמן הזכרתי לעצמי במילה אחת פשוטה: "סתמי." הוא יודע לבד להגיד מה הוא רוצה לאכול, עם מי הוא שיחק בגן, ולמה הוא מזיז את הרגל. שניה, סבלנות. תני לו רגע."
מאז ועד היום כשאחד הילדים מדבר אלי, או פונה אלי יותר מפעם אחת, אני עוזבת את הכלים במדיח, מניחה העט, מורידה את העניים מהמקלדת, פונה לילד בחיוך עם כל תשומת הלב שלי ושואלת :"כן, מה רצית להגיד לי?" ואז אני מקשיבה קשב פעיל- אני אומרת אהה, וכן, ומה אתה אומר לא ידעתי, אבל אני לא מכניסה לו מילים או מחשבות לפה ולא מזרזת אותו. נותנת לו לסיים בשקט, להגיע לבד לנקודה שלו. לפעמים זה לוקח זמן, לפעמים זה קשה לי ויש צורך לקחת נשימה עמוקה. לא תמיד הוא מצליח לנסח את עצמו בצורה ברורה, לא תמיד יש לי סבלנות לחכות. עם זאת אני משתדלת להיות מודעת לתת לו את הזמן להביע את עצמו, להפגין קשב ברור והבעת עניין אמיתית.

אז מחשבת השבוע לשבוע זה,היא: שימו לב כמה פעמים ביום אתם משלימים לילדים משפטים, האם אתם שואלים וגם עונים לעיתים קרובות?
תחשבו,מה התועלת בהתערבות שלכם? יכול להיות שבעוד הכוונה טובה, התוצאה  משיגה את ההיפך.




2 comments:

  1. נכון. מאוד נכון.

    וזה קשה אבל חשוב.

    אמא שלי, למשל, איבדה את היכולת להקשיב תוך שהיא עומדת בשקט במקום אחד. היא גם מסתובבת בתזזית ברחבי הבית וגם מנסה ללא הפסקה לספר את הסיפור בעצמה.

    אני כבר מבוגרת (מטר ושלושה אסימון) ולפעמים אני אומרת שככה לא נעים לי ומבקשת שתעמוד רגע, או שתיתן לי לספר בעצמי את הסיפור. לפעמים אני מוותרת וזה אף פעם לא מפסיק לאכזב אותי.

    ולפני שנה בערך הבנתי שהדרך הכי טובה לתפוס את הקשב שלה היא לכלוא אותה בחלל קטן, למשל לנסוע איתה ברכב ממקום למקום. אז השיחה קצת יותר פשוטה.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...