יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

אם לא עכשיו אז אימתי

אם היתה מתקיימת אליפות בינלאומית בצעירותי, בדחיית משימות עד שהן עצמן שכחו את תכליתן, הייתי לוקחת בהליכה. אין ספק בכלל. לא היו רואים את המקום השני באופק. היתה לי נטייה לבצע בעיקר משימות בהולות לעכשיו, לרגע זה! אם היה צריך אישור תשלום לאוניברסיטה, אחרת אי אפשר להבחן, הייתי מוצאת את עצמי בסניף הדואר בבוקר המבחן. לקבוע תור לשיננית היה נראה לי אוורסט שצריך אימונים מפרכים לקראתו. לסדר ולנפות ארונות? רק מהמחשבה הייתי מתעייפת. למיין את מדפי ספרי הקריאה המאובקים שלא ברור איך הגיעו לשם מלכתחילה, ולתרום למי שצריך? תעשו לי טובה, יותר קל לתרום כליה. שנים חייתי חיי יומיום כשתמיד יושב לי במקום קטן בראש, פנקס המשימות הניצחיות  שלעולם לא אבצע.

רצה היקום, ובעלי ואני, והפכנו להורים. מה הסתבר? שאי אפשר בשום אופן להמשיך להתנהל כך כהורים. הניסיון מלמד, שאם לא מכבסים כל יום, ילד יכול למצוא עצמו הולך בלי תחתונים לגן. אם לא מפשירים בשר ערב קודם, צריך לרוץ מהר לסופר, חצי שעה לפני שהם חוזרים , ולקנות טרי.
 ניסיתי בציפורניים להאחז בהרגל הדחייה שלי :" מה שאפשר לדחות למחר, בטח אפשר גם לדחות למחרתיים." אבל זה פשוט לא עבד, והפנקס הקטן בראש הפך לספר עב כרס, מעיק יותר ויותר.
" אני חייבת לשנות , חייבת לשחרר את עצמי מכבלי 'הלדחות' " שבה וחזרה המחשבה. " "לשחרר את עצמי..."  "לשחרר את עצמי..." נשמע מוכר...חם..מתחמם.. אההא! פינסקר!" נזכרתי! פינסקר כתב באוטואמנציפציה שלו את דברי הלל הזקן :" אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אז אימתי". גם המילה אוטואמנציפציה התאימה לי פיקס- שחרור עצמי. הידד! יש אחרי מי ללכת. אם פינסקר אמר, פינסקר יודע - הדרך לשחרר את עצמי מהעול, זה לעשות הכל עכשיו, ברגע זה. (על החלק הראשון של המשפט שלו, נדבר בפוסט אחר.)

יש הקלה מאוד גדולה בלסיים משימות ברגע אחד, רובן לא לוקחות יותר מרגע. הרי זה פשוט מגוחך כמה זמן מחשבה ביזבזתי על ייסורי "אני צריכה לקבוע תור לשיננית, מחר אני אעשה את זה." אלף פעם אמרתי את זה לעצמי, אלף פעם דחיתי. פשוט הרמתי טלפון, ושיחה של 32 שניות, הביאה לסיומה של מחשבה שחזרה על עצמה כל יום במשך שבועות.
אם צריך לשלם סידרה של צ'קים לבית הספר, אני משלמת כבר ליום המחרת שחילקו את הדף. הגננת ביקשה מהילדים להביא לגן סמלי חג? הילד שלי צועד ראשון עם לולב ביד. לא עוד :"אמא, אבל היא ביקשה, אמא, רק אני לא הבאתי/שילמתי."
זה הרבה יותר קל ככה. בשניה שאני מתחילה לזייף אני מתחילה להרגיש שוב את הקושי. באופן עקבי משתדלת לעשות הכל בזמן ואם אפשר, קודם. בלי לקטר מרחפת לי ממשימה למשימה באצילות של ברבור, כמעט לא מפספסת. טוב, אף אחת לא מושלמת. כמעט.

תגובה 1:

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...