יום שבת, 22 באוקטובר 2011

אוּבֶּר חוּכם

האוזן שלי מאומנת לשמוע הורים. מה הם אומרים, איך הם אומרים. אני משתדלת כמובן לשמוע גם את עצמי, אבל מטבע הדברים זה קשה יותר. הייתי עם הילדים, כרגיל, בגן השעשועים. כרגיל, שלום שלום לאימהות האחרות. השעה היתה 17:00 והתחיל להחשיך, שוב תודה לך אלי ישי. ילד בן 4 בערך, שאל את אביו איך פתאום נדלק האור בפנסי הרחוב ובפנסים בגן השעשועים. האב ענה :" גמדים קטנים מדליקים את האור בתוך הפנס".  "באמת???" שאל בנו בפליאה. "באמת." ענה האב.
ואני חיכיתי. וחיכיתי וחיכיתי, אבל בזה נגמר העניין. הילד המשיך לשחק עוד כמעט שעה ולא עלה בדעתו של אביו לתקן את דבריו.
רצה הגורל, רוב חברותיי שנונות, חריפות, וחדות. כך יצא. רובן יודעות לבצע תרגילי לוליינות מסובכים עם לשונן ואם צריך גם מצליפות איתה. עם זאת, לא שמעתי אף פעם, אף אחת מהן מפגינה יכולותיה אלו כלפי הילדים. אולי לאימהות זה ברור ולאבות פחות, אולי סתם ככה יצא.
אני מגדירה חוש הומור כהבנת פער. אדם שמבין את הפער שנוצר בתוך הנאמר, חש הקלה ותחושת "אאה הבנתי!" והתגובה המידית היא אושר, חיוך, כן זה מצחיק. זה הומור מילולי.
ישנו גם הומור של הבנת הבעות פנים. כפי שציינתי בעבר, מתי כספי למשל, אלוף בלהגיד משהו מצחיק בעוד הבעת פניו משדרת משהו הפוך לחלוטין. מי שמצליח להבין את הדקויות בהבעות פניו, חש את אותה הקלה :"אההה למרות שפניו מביעות רצינות, הוא בעצם צוחק, הבנתי".
ילדים מעצם היותם, עדיין לא יכולים להבין את זה. אין להם מספיק ניסיון חיים כדי להבין שגמדים קטנים לא יכולים להדליק את הפנס, אם מי שאומר להם את זה, אומר זאת בהבעת פנים רצינית. הם מאמינים לו. אני לא יכולה שלא לחוש תחושת סלידה כלפי מי שמפגין הומור כזה כלפי ילד, באותה מידה שאני סולדת מכל אדם שמכניס מתחת לחגורה . סתם להיות חזק על חלשים. מאוד לא אוהבת את זה.

הומור אני מאוד אוהבת. במידה. ישנם אנשים שכל משפט שני שלהם מתחכם. בעיני זה מעייף להקשיב למישהו כזה בדיוק כמו שזה מעייף כשמישהו מדגדג אותך בלי הפסקה. יש נקודה מסוימת שהדגדוג הופך מהנאה, לכעס. "תפסיק! די!" מי שלא מפסיק, אשכרה נהנה לראות אדם מתפתל. יותר מזה, שיחה מהסוג הנ"ל יוצרת כל הזמן מרחק בין החוכמולוג לבין מי שמקשיב לו. אתה מתרגל לשמוע ממנו רק התחכמויות ולא באמת את אשר על ליבו. אני לרוב לא מבינה את הטעם בשיחה כזו, ומאבדת עניין באדם.
כמו בכל דבר למינון יש משמעות, ברגע שעוברים אותו, האדם/הילד שמקשיב חש מוצף. הוא לא יכול יותר, זה פשוט יותר מידי.

כשמתחילים להפגין הומור כלפי ילדים, צריך לזכור שלא אתם העניין, אלא הילד ששומע את זה. תנסו לחשוב מה הוא בעצם הבין ממה שאמרתם. אם רואים שילד מקבל בשיוויון נפש מוחלט שגמדים הדליקו את הפנסים, כדאי ורצוי לתקן אותו. להגיד עם חיוך גדול וברור :"סתם אמרתי בצחוק, הרי אין באמת גמדים נכון?"
אפשר ורצוי לספר לילד בדיחות תואמות גיל. לראות את האושר על פניו של ילד שהבין את הבדיחה, הבין למה זה מצחיק. אני מאוד נהנת כשהילדים שלי מבינים הומור ואני בטח לא אשאיר אותם עם מחשבה שגויה בשביל "הקטע".

לסיום בדיחה שכל ילד מגיל 4 יאהב:
ארנב נכנס לקונדיטוריה ושאל את המוכר :"יש לכם עוגת גזר?"
המוכר ענה :" מצטער, אין לנו עוגת גזר"
ביום השני הארנב שוב נכנס לקונדיטוריה ושאל :" הגיעה לכם עוגת גזר??"
המוכר עונה :" לא....אין לנו עוגת גזר"
ביום השלישי שוב נכנס הארנב לקונדיטוריה ושאל :"נו? יש לכם עוגת גזר?"
המוכר ענה:" לא! אמרתי לך, אין  לנו   עוגת    גזר!!"
ביום הרביעי הארנב חזר לקונדיטוריה:"יש לכם עוגת גזר?"
המוכר ענה בשמחה:" כן!!! יש לנו עוגת גזר!!"
"נכון שזה איכככס??" השיב הארנב.
נסו ותהנו.

מאוד כיף לראות ילד בן 4 מתמוגג מהבנת הבדיחה, עוד יותר כיף לראות אותו מנסה לחזור עליה בפני חבריו ומתפקע מצחוק ככל שהוא מתקרב לפואנטה.
אם הומור מוצג לילד באופן הדרגתי , מאוד קרוב היום בו ההומור והשנינות שלו, יעלו על של הוריו.

3 תגובות:

  1. 1. למה האות ב' בכותרת הפוסט מנוקדת בחטף סגול?
    סגול מספיק..

    2. אני משער שבסיפור יש גבר רשע מצד אחד ונשים צדיקות מצד שני, לא מפני שזה דרכו של עולם, אלא מפני שבמקרה כך היו פני הדברים בגן הציבורי..
    יחד עם זאת יש כאן בכל זאת היבט מגדרי מסויים- גברים לא יודעים "להתיילד" כדרכם של נשים, והם נוטים לדבר לילדים באותו טון בו הם מדברים למבוגרים. לנשים יש טון דיבור מיוחד לילדים.
    הם לא תמיד מבינים שילדים אינם מבוגרים, ושחוש ההומור שלהם שונה.

    3. ילד טיפוסי שמספרים לו את הבדיחה על הארנב- לא ירוץ לחבר'ה לספר אלא יבקש שיספרו לו אותה שוב ושוב..
    אצלנו המבוגרים בדיחה היא לשימוש חד פעמי, ואילו אצלם מוצר רב שימושי.

    השבמחק
  2. 1. תוקן
    2.נכון.
    3. לא סותר. הם גם מבקשים שוב ושוב וגם מנסים לספר לחבר. הילדים שלי לא הצליחו לספר, פשוט צחקו יותר מידי בלי להצליח להגיע לסוף.

    השבמחק
  3. גם אני לא אוהבת שמבוגרים צוחקים על חשבון ילדים. יש הבדל בין לצחוק _עם_ ללצחוק _על_.
    כמו שאמרת "חכם על חלשים".
    אני גם לא מבינה את המוטיבציה של מבוגרים לנהוג כך, אבל זה כבר עניין אחר.
    זה גם מבטא איזשהו חוסר כבוד בסיסי, בעיני, שבתורו מבטא חוסר יכולת להתייחס אל הילד כאל אדם, Fellow human being.

    זה מכאיב לראות את ההבעה על פניו של ילד כשהוא מבין שהפילו אותו בפח.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...