יום שישי, 21 באוקטובר 2011

איך לעודד עירנות

כפי שכתבתי בעבר, לדעתי, מה שטוב לפתולוגי, טוב גם לטיפוסי. יש ילדים שהסביבה היא קצת יותר מידי עבורם ברגע נתון. הנטיה הטבעית שלנו היא לעשות פעולות במקומם. הטיפים הבאים בהחלט צורכים זמן וסבלנות אבל לא יותר מזה. המשמעות של השינויים הקטנים בהתנהלות היומיומית, גדולה מאוד.

1. לתת יד בצורה אחרת - ילדים מוצפים נוטים להיות מובלים. כשאתם הולכים עם הילד ברחוב סואן או מנסים לחצות את הכביש, אל תתפסו לו את היד, בטח לא בפרק כף היד כמו שלפעמים יותר נוח, ותובילו אותו. היד שלכם אמורה להיות רפויה, הוא צריך לדאוג לא ללכת לאיבוד, הוא צריך לדאוג שאמא תהיה לידו כשהוא חוצה את הכביש. אם ילד מתרגל להיות מובל, הוא קודם כל מקבל את התחושה שלא סומכים עליו, שהוא לא מסוגל להוביל את עצמו, מעבר לזה, הוא מבין שהוא יכול להמשיך "לחלום" כי מישהו מוביל אותו.

2. הליכה בקניון- מאחר ואין כבישים, פה אפשר ורצוי לא לתת יד בכלל. ללכת לידו, אם הוא לא שם לב שהתקדמתם כמה צעדים אל תקראו לו. עמדו. תראו מתי העיניים שלו מתחילות לחפש, ברגע שהמבט שלו מתחיל טיפה להבהל והוא לא מוצא, קראו לו בחיוך גדול, תשארו במקום, שהוא ירוץ אליכם. לחזור על זה שוב ושוב בכל השהות שלכם  בקניון.

3.לא לעזור להתלבש- יש גילאים שללבוש חולצה לבד זה עדיין קשה, אבל מגיל 3 וחצי בערך אפשר כבר לעמוד על זה שמכנסיים ותחתונים לובשים לבד. גם זה, יכול לקחת הרבבבה זמן. יש ילדים שמפגינים תסכול מאוד מהר: "אני לא מצליח! זה קשה לי!" אפשר בהתחלה לבוא לקראתם. כשהם יושבים על הריצפה לפרוש את המכנסיים בצורה כזו שהם רק צריכים להכניס "רגל-רגל". לא לעזור להם לקום מהריצפה, לא לעזור להרים את המכנסיים. כן להגיב בשמחה וצהלה ברגע שהילד מצליח.
גם חולצה אם קשה, אפשר להכניס רק את הראש ושהילד ימצא לבד את השרוולים. אם הוא מתקשה מאוד, אפשר להעמיד אותו מול מראה. להתלבש מול מראה קל יותר וזה גם מאוד עוזר לחדד את המערכת הפרופריוצפטיבית (מיפוי האיברים שלנו בגוף- למרות שאתם לא רואים אותם כרגע אתם יודעים איפה הבהונות שלכם)

4. לא להביא - אם הילד צריך לנעול נעליים, שהוא ילך ויביא אותם. גם אם נראה לכם שיקח עכשיו שעה עד שהוא ימצא אותם, תנו לו את הזמן. "אבל קשה לי לחפש" היא בהחלט מצוקה אמיתית שהילד יכול לבטא, זה עדיין לא אומר שנעשה זאת במקומו. אפשר לענות "נכון, זה באמת לא קל למצוא נעליים אבל עד שלא תמצא אנחנו לא נוכל לצאת מהבית". אם הילד מאוד נלחץ מהמשפט, צמצמו לו את איזור החיפוש: " אני חושבת שהנעליים בחדר שלך."

5. לא לנעול נעליים- שינעל לבד. אפשר לנעול רגל אחת יחד איתו, את הרגל השניה שינסה לבד. צריך מאוד לשים לב לגבול הדק בין מאמץ לתסכול. צריך להביא אותו לקצה גבול היכולת שלו להתאמץ בלי להיות מתוסכל באופן שיגרום לו לא לרצות לנסות שוב.

6. לא להושיב באוטו - תנו לו לטפס לבד ולארגן את עצמו בכיסא. בקשו שימשוך עבורכם את החגורה, ושיעזור לכם עד ששומעים קליק. אמרו "תודה שעזרת לי! לא הייתי יכולה לחגור בלעדייך."

7. בקשו ממנו עזרה - "אתה יכול לבוא בבקשה לעזור לי לקשקש את הביצה בצלחת?"  "אתה יכול לעזור לי לסדר את השולחן?" "אתה יכול לעזור לי למיין גרביים?" כל ניסיון שלו לעזור מתקבל בברכה, בחיוך גדול, בלהגיד לאבא כשהוא חוזר מהעבודה "אתה יודע איך שמופי עזר לי לסדר יפה את השולחן???" ואבא כמובן עונה, לפעמים צריך לידע את אבא מראש מה הוא עונה, " באמת?? איזה ילד גדול!! תודה רבה! עכשיו נוכל כולנו לשבת לאכול יחד".

8. סדר את החדר- אי אפשר להגיד לילד :"לך, סדר את החדר". זה בערך כמו שאני אגיד לכם עכשיו:" לכו לאכף סוס".למרות שאובייקטיבית זה לא קשה, אם לא עשיתם את זה בחיים, לא יהיה לכם מושג מאיפה להתחיל. אם אני אדריך אתכם שלב שלב, תצליחו בלי בעיה. גם כאן הבקשה צריכה להיות מאוד מסוימת, התפקיד מאוד מוגדר. ראשית, המחשבה על לסדר חדר שלם יכולה להיות מאוד מבהילה עבור ילד, וגם עבור אמא שלו לפעמים. אז תסגרו איתו מראש שהוא מקבל עכשיו רק שני תפקידים: לסדר את הקוביות במגרה, לאסוף את כל הטושים לקופסה שלהם. אל תישארו איתו בחדר, שלא ישען על הנוכחות שלכם. בקשו שיבוא לקרוא לכם לבדוק כשהוא מסיים.
יכול להיות שתגיעו לחדר וילד מאושר וזורח יראה לכם שהכניס שני טושים לקופסא ושלוש קוביות למגרה. "אופס...שכחת את הטושים שעל הריצפה ומתחת לשולחן...ויש גם קוביות שם ושם", בכוונה,בחלק השני של המשפט הצביעו על מיקומן ואל תאמרו "הקוביות שילד הדלת" . שוב, עזבו את החדר. בקשו שיקרא לכם כשהוא מסיים. כשהוא באמת מסיים, תחגגו את העניין. לא "יופי כל הכבוד"  אלא ב:" וווואו!!! כמה שנעים עכשיו בחדר!!!! איזה יופי סידרת!!!!"

הדבר הכי חשוב בעידוד שלכם, הוא האופן בו הוא נעשה. התגובה צריכה להיות מאוד גדולה, מאוד משמעותית, שהוא ישמע בקול שלכם את ההבדל. שהוא ירגיש שהוא מעלף אותכם, שאתם פשוט לא יכולים להאמין שהוא עשה את זה. התגובה הזו תפתיע אותו ותחקק לו בראש. הטעם שישאר לו מהמאמץ יהיה מאוד מאוד טוב, דבר שמאוד יקל עליו לחזור על המאמץ כשידרש לו שוב.

הרעיון הוא להביא את הילד למצב בו הוא יותר עירני לסביבתו, מודע לעצמו. עושה כל שביכולתו על מנת לעזור לעצמו. להביא אותו למצב שיבטח בעצמו להוביל את עצמו. כמובן יש לשים לב כל הזמן שהוא יודע מה הוא עושה.

תגובה 1:

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...