יום חמישי, 20 באוקטובר 2011

הרשל'ה צועד צעד ראשון.

הבעייתיות בעיני עם שיטות או מערכות היא, שהן גורפות. לא רק שהן גורפות, הן מכניסות הורים ללחץ של ישור קו. אם התינוק לא מתהפך בגיל 5 חודשים, יכול להיות שיש בעיה, ויכול מאוד להיות שלא. אם הילד לא מחזיק עיפרון נכון בגיל 4 יכול להיות שזה יגרור קושי לתחומים אחרים ויכול להיות שלא. תלוי במקרה המסוים. טוב לקרוא וללמוד כל דבר חכם שיש למישהו להגיד בתחום שמעניין אותך. זה לא אומר שכל מה שאותה שיטה גורסת מסתדר עם ההיגיון האישי שלך.

כשלמדתי את התחום בו אני עוסקת, מידי פעם היה נדמה לי שכופים את השיטה על הבעיה, למרות שלא בה נמצא הפיתרון. הפעם הראשונה שאני זוכרת שהרגשתי כך, היה מקרה שהובא מול מטפל בכיר, של תינוק שלא התהפך בגיל חצי שנה. למען האמת הוא אפילו לא הסכים לשכב על הבטן (בעייתי מבחינת ההתפתחות המוטורית). המטפל הבכיר קבע מה הוא הקושי הפיזי ואיזה תרגילים יעזרו לשפר את יכולותיו המוטוריות של התינוק. עד כאן בסדר. הוא רק שכח להתייחס לזה שהתינוק הזה מחובר לאמא ששוקלת מעל 100 ק"ג, שחלק מהתרגילים היא בכלל לא מסוגלת לבצע, שרוב היום הילד עם מטפלת, שאין שום מצב שבעולם שהיא תצליח לתרגל פיזיותרפיה כשעה במשך היום, וגם לא נראה שהיא רוצה. הרושם שאני קיבלתי ממנה היה שהיא רוצה לבוא פעם אחת לטיפול ושיסדרו לה את הילד. זה שיגע אותי. לא היא, הוא. הוא פשוט לא הסתכל סנטימטר אחד מעבר לתחום ההתמחות שלו. לא אמרתי כלום.
 המקרה השני היה תינוק בן יומו ש"סובל מגזים" עפ"י האם. שוב, סדרת תרגילים,שאכן יעילים להפליא כשהם ניתנים לטיפול בגזים האופיניים לתינוקות בשלושת החודשים הראשונים לחייהם. גם במקרה הזה, האדם שהיה אמור לתרגל, האם, לא נראה מסגול לעמוד במשימה. הקושי האמיתי שלה לא היה "גזים". הקושי שלה היה עייפות בלתי נגמרת, הלם ממה שהתינוק הזה שואב ממנה, זה שהיא לבד איתו כל היום. הפעם הלכתי אליו אחרי שסיימנו לצפות בטיפול, ושאלתי למה לא התייחס למצב הכללי של אמא+תינוק, למה לא נתן מענה לתשישות שלה. תשובתו היתה: "אני עוסק בפתירת בעיות מוטוריות של תינוקות, השיטה עדיין לא בנויה להכיל את הקושי הנפשי של האימהות, אני לא פסיכולוג". באותו רגע לא היה לי מה לענות. כמו בהרבה עימותים כאלה בחיי, היה לי מה לענות רגע אחרי שיצאתי מחדרו. נכון, הוא לא פסיכולוג אבל אולי הוא צריך לשלוח אותה לפסיכולוג או לפחות לייעץ לה שהבעייה פה,לדעתו, היא לא רק מוטורית.
 התשובה שלו הזכירה לי את הסיפור על הרשל'ה שמחפש ומחפש משהו מתחת לפנס רחוב, בא איש ושואל אותי "הרשל'ה, מה אבד לך?" "הרשל'ה עונה:" נפל לי המפתח של הבית, פה בשיחים" ומצביע לעברם.   "אז למה אתה לא מחפש שם?" "כי שם יש חושך, אני לא אמצא אותם בחיים".

זה נכון לגבי כל תחום, אם ילד סובל לדוגמה מאסתמה או אלרגיות זה לא מספיק ללכת לרופא שידחוף לו משאפים על ימין ועל שמאל, בלי לברר למשל את העובדה שהוא גר במושב וחלון חדרו פונה לשדה חציר. נכון שזה גם תפקידו של איש המקצוע לשאול את כל השאלות אבל הוא בחיים לא יכול לכסות את הכל. כשאתם הולכים לאיש מקצוע הוא כמעט חייב לצאת מנקודת הנחה שאת רוב עבודת הסינון,שלא קשורה בבדיקה הרפואית עצמה, אתם עשיתם לבד. שעובדה כמו חלון פתוח בלילה הפונה לשדה חציר, לא פיספסתם. איש מקצוע בחיים לא יכול לדעת את כל נסיבות חייכם. וודי אלן אמר פעם: "גם הפסיכולוג שלי יודע רק מה שאני אומר לו".  את הנסיבות המלאות של חייכם או של ילדכם רק אתם יודעים. איש מקצוע מקבל החלטה מתחום המומחיות שלו ומתוך העובדות שאתם מציגים לו. הרפואה הקונבנציאונלית אינה הוליסטית. אם אתם סובלים מנגע עור שבא והולך, הרפואה תתן לכם משחה, קצת נגד פיטריות, קצת אנטיביוטיקה, קצת סטרואידים ונגמר הסיפור. אף אחד לא יטרח לשאול על הרגלי התזונה שלכם. זה לא מעניין, זה לוקח יותר מידי זמן ביחס לבעיה. קח משחה חביבי, ותהיה לי בריא.
המטפלים ההולסטים לעומת זאת, לא למדו רפואה, גם בעייתי. יש להם אולי זמן סבלנות ויכולת לראות את כל התמונה אבל היכולת שלהם לטפל במקרים שונים שנויה במחלוקת. אדם למשל סובל מחרדות תמידיות, הוא לא צריך לחפש את ישועתו בפרחי באך. לדעתי כמובן.

שיטות זה בסדר, הבעיה עם רובן שהן מתיימרות להיות הפיתרון האולטימטיבי, עם נטייה לנפנף מהן והלאה כל פיתרון אחר. הדבר הראשון שאני מבקשת מהורים שבאים אלי עם תינוק או פעוט הוא: " אם אני אומרת משהו שלא מסתדר עם ההגיון הפנימי שלכם, בבקשה תעצרו אותי, אני אסביר מאיפה ולמה אמרתי את מה שאמרתי." חבל על האנרגיה שלי להסביר ולהסביר לראשים מהנהנים. בעוד אני נהנת, בטוחה בעצמי מתחת לפנס, הם מרגישים שהבעיה בשיחים.

תגובה 1:

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...