יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

זו לא חוצפה.

רצף הארועים אתמול, הוליד אצלי רצף של מחשבות שדי נדד מרצף הארועים.
 הגעתי לחשוב על ההבדל בין שכירים לעצמאים, על ההבדל בין אנשים עם ביטחון ובלי, על אלה שיכולים למכור קרח לאסקימואים ועל אלה שלא יכולים למכור גלגל הצלה לאיש טובע. הופתעתי לגלות שהמסקנות אליהן הגעתי, עמדו בניגוד לדרך בה אני מצפה במקרים מסוימים מילדי להתנהג.
 כולנו רוצים שילדינו יגדלו להיות מבוגרים אשר בוטחים בעצמם ובדעתם, יודעים לענות בחזרה עם מבט מעל גובה השטיח. מבוגר שיודע לעמוד על שלו בביטחון, חי חיים נעימים יותר, פחות דרוכים, נינוחים.
 למה אנחנו לא תמיד מחנכים את הילדים שלנו להיות כאלה? למה כשילד עומד על שלו מול מבוגר הוא נחשב חצוף שלא יודע את מקומו? למה כשהבן שלי הלך למורה ופנה אליה בשאלה כשנכנס בבוקר לבית הספר, האינסטינקט שלי היה  לעצור אותו, להגיד "אתה לא יכול לגשת למורה סתם כך".  מזל שלמדתי לא להקשיב תמיד לאינסטינקטים שלי, שאני לא מיישמת מה שלימדו אותי. בני בסך הכל רצה לדעת אם יש ריקודי-עם היום. והמורה ענתה שכן והוא ענה "יש!". בסדר גמור.
כילדה לא הייתי מעיזה, בחלומותי, לגשת כילדת כיתה א' לסמכות, להסתכל לה בעיניים ולשאול שאלה. היה ברור לי שיש "דרג ויש זרג". ידעתי את מקומי. מבחינה זו הייתי ילדה מאוד "נוחה" מאוד מנומסת ו"מחונכת". מאוד ידידותית למשתמש. ילדה טובה. מה זה ילדה טובה? טובה למי? למבוגרים שסביבי. לא דרשתי שום מאמץ נוסף מהסובבים אותי ברגע שחינכו אותי איך להתנהג. הורי מעולם לא הטילו ספק במה שהמורה/המדריך/הרופא אמרו. אם דמות סמכותית אמרה משהו, בזה זה נגמר. אותה דמות יודעת יותר טוב, זה התפקיד שלה. אני תמיד חשבתי שאני יודעת יותר טוב. בלב.
תמיד התווכחתי ,בראש, עם דעה של סמכות. חשתי שיש לי חוש צדק והיגיון מפותח אבל לא העזתי לפצות פה כל עוד מישהו אחר היה בעל הבית. כמובן, לא מפתיע שלי בחיים לא יהיה ולא היה "בעל הבית". לעולם לא אוכל להיות שכירה מאחר ומקועקעת בי לנצח ההרגשה שאני לא יכולה לעמוד מול מישהו אחר כל עוד הוא בעל הבית. אם אני רוצה שהמילה שלי תהיה המילה האחרונה, אם אני רוצה שהדעה שלי היא זו שתקבע בסוף, אני צריכה להיות בעל הבית. אני חושבת שזה הסיפור של הרבה עצמאיים. אנשים שהגיעו לדרגות גבוהות כשכירים, הם אנשים שיודעים לעבוד בצוות בלי להבהל מזה שהם צריכים להביע ולשכנע את דעתם,לעמוד עליה מול אנשים בדרגה יותר גבוהה שהמילה שלהם היא המילה האחרונה בסופו של דבר.
 כשהלכתי עם בני לפגישה עם המחנכת שלו, לפני שהתחילה השנה, שאלתי אותו בבית: " כבר חשבת מה אתה רוצה לשאול את המורה?" "לא, אני אחשוב" . בדרך באוטו הוא אמר: "אני אשאל אותה אם היא מרשה להביא צעצועים לבית ספר". "שאלה מצוינת, מעניין אם מותר" עניתי.  בפגישה עם המורה, הייתי המומה מההבדל כילדים ביני ובינו, מאיך שבני משיר מבט פעם למחנכת, ופעם למנהלת, ופעם ליועצת. שלוש דמויות סמכותיות ישבו מולו והוא הרגיש בבית. הילדה בת ה6 שבתוכי חיפשה לראות אם השרת ניקה היום טוב את הריצפה. האישה בת ה36 חייכה לשלושתן בגאווה עם מבט של "לילד הזה יש גב מאחוריו שחושב שזכותו להביע את רצונו". אסור לנו לטעות ביטחון עצמי בחוצפה. אני מודה שבני כל הזמן מנסה לבדוק את הגבול הדק בניהם. זה לא פשוט לו ללמוד ולא תמיד פשוט לי ללמד איפה עובר הגבול בין לעמוד על שלך ועל מקומך, לבין לא לכבד את האדם שמולך.
 אדם  שדורש שהרופא יסביר לו עד שהוא מבין, הוא לא חצוף, הוא לא קודח, הוא לא חופר. זו זכותו. זכותו לדעת מה הרופא מסביר. זכותו לא להסכים, זכותו שהרופא יתאמץ להסביר שוב למה החליט מה שהחליט. אני יודעת שזה מאמץ לא קטן לרופא. לא פעם בעלי חוזר הביתה מתוסכל מלקוחות שלא מבינים מה הוא אומר, הם לא למדו רפואה, אבל עדיין מגיע להם הסבר מנומק.
אני מאוד מקווה שבעלי ואני מהווים את קו התפר. בין הדור הקודם לזה של עכשיו. שאצלנו החינוך להוריד עיניים ולהגיד אמן על כל דבר שסמכות אומרת יעצר. כשסבתא שלי אומרת על בני "וואו, הוא חושב שמגיע לו הכל" אני עונה "בהחלט".
מצוין, שיחשוב כך. זה אולי פחות נוח כרגע למבוגרים סביבו, אבל זה יהיה לו מאוד נוח כמבוגר שלא יבהל ויברח מכל התמודדות עם סמכות בה הוא נתקל.

4 תגובות:

  1. בדרך כלל אני מסכים עם מה שאת כותבת, אלא שהפעם לא ברורה לי ההתפעלות מ-"וואו, הוא חושב שמגיע לו הכל".
    אני משער שלא סיפרת את זה כרכילות פרטית של אם על בנה הקט, אלא כהתפעלות כללית מהדור החדש שקם בארץ שחשוב שמגיע לו הכל.

    ממה יש כאן בדיוק להתפעל?

    השבמחק
  2. אני מבינה מאיפה אתה בא. אבל מה בעצם הבעיה עם ילד שחושב שמגיע לו הכל? הוא רק חושב את זה, זה לא אומר שהוא יקבל הכל. עצם זה שהוא מאמין שמגיע לו, אומר שהוא מוכן לעשות מאמץ כדי לקבל את זה, גם אם זה אומר להתמודד עם סיטואציות לא קלות עבור ילד. הכוונה ב"מגיע" היא, "זכותי". "מגיע" לילד להשמיע את קולו, בכל סיטואציה. בכוונה רשמתי את המשפט הזה בסוף שגורם לרובנו סלידה מ"הדור של היום" . רציתי לעורר מחשבה למה זה בעצם בסדר גמור.

    השבמחק
  3. 1. זה שהוא חושב שהצעצוע של ילד אחר שלו כי הוא רוצה ומגיע לו הכל, לא אומר כמובן שהצעצוע באמת שלו, אבל עדיין יש כאן בעייה.

    2. למיטב הבנתי בעברית "מגיע לי הכל" אין פירושו שאיפה להתאמץ ולהצטיין ולהגיע להישגים *בזכות* וגם אין כאן מנגד תביעה משפטית לבעלות על כל היקום, אלא ביטוי לאגואיזם.

    3. "גם לי יש זכות" - כן,
    "זכותי" - נשמע כאחיו התאום של סעיף 2.
    בצד הזכויות יש גם חובות,
    ובצד ה"אני" יש גם זולת.
    זה ברור מאליו לי ולך (אני מקווה) וזה לא מסתדר עם "מגיע לי הכל".

    השבמחק
  4. מקבלת. הכוונה שלי היתה לתת הרגשה של שינוי בין יש שמשפיל מבט מול סמכות לבין ילד המשיר מבט לסמכות ועיניו אומרות למבוגר "מגיע לי כמו שמגיע לך, זכותי כמו שזכותך" לא על חשבון הזולת.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...