יום שני, 17 באוקטובר 2011

כל הורה בא יומו.

יש תכונות שהן לא גנטיות בעליל. את המשיכה והאהבה לבעלי חיים אני המצאתי במשפחה שלי, על זה אין ויכוח.
כמעט כל הורה מגיע ליום בו הוא צריך להחליט אם להכניס כלב הביתה או לא. הילדים שלי קיבלו את הכלבות בחייהם, בילד-אין. הן מבוגרות מהם בהרבה ועובדה קיימת. כל כך קיימת שהם לא מבינים איך זה שחברים שלהם חיים בבית בלי כלב. הבן שלי שאל חבר :"את מי אתה מלטף כשמשעמם לך?" החבר לא הבין מה הוא רוצה ממנו. הכלבות הן לא תנאי אצלנו, הן בנות בית. לא אומרים " זה הכלב שלך, אחריות שלך, אתה רצית אתה תטפל/תוציא/תאכיל". לא. הן של כולם וכולנו שלהן כולנו מטפלים בהן ביחד, הן לא עוד מטלה כמו לסדר את החדר.

הו כמה שרציתי כלב, אפילו השיר הראשון אליו הרגשתי הזדהות מוחלטת כילדה, היה שירו של יהונתן גפן - הו כמה שרציתי כלב. אבל לא הרשו לי. הייתי מהילדים הקרציות שנדבקים ומלטפים כל כלב שפוגשים ברחוב או אצל חברים. אין לי הסבר למה כל כך נמשכתי לכלבים כילדה, פשוט אהבתי אותם. ולאהבה אין הסבר אבל אתה יודע בברור לזהות אותה. הם הקרינו חברות אינסופית ובעיקר הנאה, היה לי הכי כיף בעולם להיות לידם. כשהייתי בקרבתם של כלבים, ובשלב מאוחר יותר גם של סוסים, לא הייתי צריכה יותר שום דבר בעולם. זו שאיפה אליה כל אדם רוצה להגיע ברגע נתון לא? הישג לא רע בשביל ילדה.
יש שני סוגי ילדים שמצריכים מענה הורי כשזה מגיע לכלבים: 1. קרציות כמוני 2. אלה שפוחדים מהם פחד מוות. בשני המקרים אני ממליצה בחום - קחו כלב. יש שני סוגי אימהות שקשה להם לקחת כלב: 1. כמו אמא שלי - שמתחבר להן סמרטוט ליד ברגע שהן נכנסות הביתה 2. אלה שפוחדות מהם פחד מוות. בשני המקרים אני ממליצה בחום- קחו כלב.

איזה, בן כמה, ולמה .
איזה- אני מתביישת לומר שאני אוהבת כלבים גזעיים. דפקה אני יודעת, אבל מה לעשות. אחת מהכלבות שלי היא סטר אירי, למרות שאני חושבת ששלושת סוגי הסטרים מהממים ביופים. יש להם מבט של לורד אנגלי בעיניים וזה מאוד משעשע אותי. במבט זה מתחיל ונגמר. חכמים הם לא, שטותיים הם כן. הכלבה שלי בת 10 ועדיין מתנהגת כמו גורה בת 10 חודשים. כמה חומה, ככה סתומה. זה גזע למטיבי לכת, לאנשים שגידלו כלבים בעבר. אני אוהבת את רוב שמוטי האוזניים, ספנייאלים למינהם במיוחד את הספרינגר. אוהבת מאוד את הרועה האוסטרלי והבורדר קולי ואלה ללא ספק גזעים שאגדל ברגע שנגור בבית עם מרחבים פתוחים. גם רועה גרמני נחמד, למרות שהוא קצת פסה עם ניחוח של סוף שנות ה80.  טוב, די עם הכלבים הגזעיים. הדבר הנכון לעשות זה לקחת כלב מאחת העמותות, אני אוהבת את הדרך של SOS חיות.

בן כמה - בגדול הייתי לוקחת גור. אין כמו גורים,ואין כמו הריח שלהם (אמר יהודה אטלס וצדק) אבל הם ללא ספק מצריכים יותר מאמץ. מאמץ פרושו- למידה וישום. לקיחת גור הביתה לא מסתיימת ב"יא איזה חמוד..". מי שלא גידל גורים צריך להשקיע טיפה זמן בללמוד מה זה אומר. צריך סבלנות לכל האבוג'רס הקשור בגור חדש. למי שאין כוח להתעסק עם שלוליות פיפי כשהוא חוזר מהעבודה, או מוקשי קקי בדרך לכוס מים באמצע הלילה, שיקח כלב שכבר מחונך לעשיית צרכים בחוץ ושכבר לא לועס כל נעל הנקרת בדרכו. חבל לקחת גור, להבין שזה גדול עלייך, להחזיר אותו, הילד מאוכזב (בלשון המעטה) וכל החוויה רק משאירה אותך בהלך רוח של לא-לקחת-כלב-בחיים. עדיף קצת פחות חמידות ויותר הנאה ממה שיש לכלב בוגר לתת.

למה- קשה להסביר למה למי שרואה בכלב עול של שלושה טיולים ביום, לכלוך בבית, והוצאה כלכלית. כלבים תמיד היו מקור של הנאה ושמחה בחיי כילדה. עד כדי כך שידעתי מגיל מאוד צעיר שאהיה וטרינרית. להפתעתי הרבה, גיליתי באמצע השנה השניה ללימודי הוטרינריה, בזמן שלמדתי למבחן בביוכימיה, שאני בעצם לומדת רפואה. לא ממש מתאים לאדם עם יכולת ריכוז של תולעת משי. החלטה נבונה היתה להפסיק את הלימודים ולהמשיך להנות מבעלי החיים בדרך בה תמיד נהנתי מהם, להיות איתם. לפולניות בניכן, אל דאגה, התחתנתי עם וטרינר. לא רק בגלל היותו וטרינר אלא בעיקר בגלל העניים שלו.בני תמיד מופתע מהתשובה שלי כשהוא שואל:"למה התחתנת עם אבא?" -"בגלל העניים שלו" -"אמא! אי אפשר להתחתן עם מישהו רק בגלל עיניים!" -"אפשר".
כל מי שפוגש את מבטו של בעלי מרגיש שמולו עומד אדם שמקבל אנשים אחרים כמו שהם, בלי לצפות שיהיו מה שהם לא. 
בשלוש השניות הראשונות שהסתכלתי בעיניו כשפגשתי אותו, ראיתי בברור את התכונה הזו. אני יודעת שכל מי שפוגש אותו רואה את זה מיד. ידעתי שאם נהיה יחד, הוא תמיד יאהב את המהות שלי, גם אם במשך השנים יתווספו עליה קמטים ,צלוליט ומידה אחת פחות בחזיה .וצדקתי. המדהים הוא, שטרם פגשתי עוד אדם עם כזה מבט ברור בעיניים. לצערי, אין לי את המבט הזה, תמיד יש לאן לשאוף. אני סוטה מהנושא אבל לא ממש. כי את התחושה של להיות לגמרי אני,  אני חווה רק בעוד שני מקרים חוץ מעם בעלי - בשש וחצי בבוקר ברגע שהישבן שלי מונח בעדינות על האוכף, או בשש וחצי בבוקר כשאני יוצאת עם הכלבות לבד לטייל. יותר מזה לא צריך.

תגובה 1:

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...