יום חמישי, 13 באוקטובר 2011

אנחנו יכולים לעשות את זה או בדרך הקלה או עם השראה.

אני אוהבת לשמוע נגינת פסנתר. אוהבת אוהבת אוהבת. באופן מאוד לא מפתיע, אותי לפחות, אני לא יודעת לנגן.
אחת מחוויות הילדות החקוקות לי ביותר היא הסיוט בללמוד נגינה. למדתי לנגן בין הכיתות א' לג' אצל מורה שקיבלה רק ילדים שהפגינו יכולת מסוימת,בלשון המעטה. זה לא עשה עלי רושם גדול. האימון הסיזיפי, המשעמם למוות, לא התאים לילדה כמוני.
 אבי מאוד אוהב מוסיקה קלאסית ופסנתר בפרט. באופן לא מפתיע, אותי לפחות, גם הוא לא יודע לנגן. היכולת לתרגם לילדים למה דבר שלא נראה מעניין ומהנה עכשיו, יראה להם מופלא בשלב יותר מאוחר בחייהם, גובלת לדעתי בגאונות. הורה שמצליח להעביר את זה בקלות, שאפו.
כשחברה אמרה לי :"אויי מה את מתעקשת, שיעשה מה שהוא אוהב וזהו" , מרוב שהיה לי מה לענות לא ידעתי איפה להתחיל. היא צודקת, הדרך היחידה לגרום לילד, שבגיל 6 המושג משמעת עצמית פחות מדבר אליו, לעשות משהו, זה להגניב אותו על זה. שתי השאלות העיקריות הן איך עושים את זה ולמה לעשות זאת מלכתחילה.
למה?
 כי אני חושבת שאין אדם שלא ירוויח מלדעת לנגן בכלי. לדעת לנגן ולקרוא תווים, שווי ערך בעיני ללדעת לקרוא ספרים. רובנו לא שואלים ילד אם בא לו ללמוד לקרוא ולכתוב. כולנו מודעים ליתרונות של ידע כזה ולא מעמידים את הנושא לבחירה. אם הילד יהפוך למבוגר שאוהב לקרוא, זה כבר סיפור אחר.
אני חושבת שנגינה יכולה להוות מפלט במקום שוקולד, סיגריות או טלויזיה, המהווים מפלט לרובנו. אימון בנגינה עוזר לילד מסורבל תנועתית להיות הרבה יותר מדויק, תכונה שתלווה אותו לכל אורך חייו ותגלוש ותוסיף לכל תחום אחר בחייו. יש הרמוניה בנגינה שנכנסת לנשמה ומביאה להתרוממות רוח באופן מידי. ולבסוף, אני לא יכולה לחשוב על סיבה אחת למה לא.
איך?
בני התחיל ללמוד פסנתר. כצפוי, הוא שנא את זה. "זה משעמם! כל הזמן חוזרים על אותה מנגינה! לא רוצה להתאמן! את לא יכולה להכריח אותי! " הופתעתי באיזו קלות, כמעט אוטומטית, נכנסתי לנעליו של אבי :" לא עושים רק מה שרוצים" "אתה כן תתאמן" "אני כן יכולה להכריח אותך,  אתה לא יכול להפסיק כל פעם שקשה לך". במשפט השלישי עצרתי את הדיון המיותר ואמרתי :"אני אחשוב על זה עם אבא, אני לא יודעת איך להסביר לך כרגע" . עצרתי כי נזכרתי בשאיפה שלי כהורה :"כשילדיי יהיו מבוגרים הם יגידו:" אני רוצה לגדל את ילדיי כמו שהוריי גידלו אותי."
גם בעלי, כמו החברה שלי אמר :"עזבי אותו, שיעשה מה שהוא אוהב".
 -"הוא בן 6, מה שהוא אוהב זה לאכול גלידה ולראות טלויזיה, זה לא אומר שאי אפשר לחשוף אותו לתחומים שברושם ראשוני הוא לא אוהב".

ילדים שונאים הסברים. אני שנאתי הסברים בתור ילדה. כשהוריי היו יושבים ומדברים איתי באריכות ובהגיון בטון שקול ונעים , הייתי בוהה בהם ובראשי אומרת :"בלה בלה בלה..". אני לא אוכל להסביר לבני למה הנגינה נהדרת לו.
פתחתי יו טיוב. הקלדתי piano child prodigy  וקראתי לו. הוא היה המום. "וואו, איך הילד הזה יודע לנגן ככה??" "וואו איזה מהר הוא מנגן!, איזו מנגינה יפה!" רק חייכתי אליו כל פעם שעיניו חיפשו את אישור עיניי למרות שכל כך רציתי להגיד "אתה רואה? זה כי הוא התאמן המון המון". לא אמרתי כלום. עברנו מקליפ לקליפ ובאופן לא מפתיע בכלל הוא מיד הלך להתאמן. בשיעור פסנתר באותו שבוע, הוא היה מדויק, ישב ישר בכיסא, לא בהה במורה במבט של עגל. הוא התאמץ, כי הוא רצה להתאמץ.
דוגמה אישית זה האיך השני - קשה לדרוש מילד משהו שאתה לא עושה בעצמך. בלי להיות מודע הוא מרגיש:"אם לך זה לא טוב, למה שזה יהיה טוב לי?" קשה לדרוש מילד לסדר חדר אם הבית מבולגן תמיד, לקרוא ספר אם אתה רואה טלויזיה ברגע שיש לך שניה פנויה, לאכול בריא כשהוא רואה אותך חי מפיתות עם נקניק. כשבני מתאמן בפסנתר, אני יושבת יחד איתו. זה קשה לו, כמו שזה קשה לכל אדם שמתחיל ללמוד משהו חדש. הוא לא יכול לקבל הוראה "תתאמן בין 5 ל5 וחצי", הוא צריך פידבק כל הזמן, הוא צריך הומור לידו כל הזמן, הוא צריך שזה יהיה כיף. עם הזמן הוא ידע מספיק כך שאוכל להוריד את הקביים ,תחושת ההנאה תעמוד בזכות עצמה ותהפוך באופן טבעי לדבר שבשגרה, שברור שהעשייה שלו מתבצעת באופן יומיומי, בלי התנגדות, בעונג גדול.


תגובה 1:

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...