יום ראשון, 9 באוקטובר 2011

כמו שצריך.

בימים האחרונים בני האמצעי (בן 4 וקצת) מוטרד האם כל פעולה שנעשת, נעשת כמו שצריך. "אמא תראי, ציירתי מפלצת חתולים" ,"ווואו איזו מפלצת מפחידה..." ,"ציירתי אותה כמו שצריך?" ,"כן, אתה המצאת אז אתה יודע אם היא כמו שצריך" "נכון את צודקת, ציירתי אותה כמו שצריך".או, אני:" איזה יופי התלבשת לבד!" הוא:"התלבשתי כמו שצריך נכון?" 
אני:" כמעט, בוא אני אעזור לך לסובב את החולצה" מסובבת. הוא באנחת רווחה :"יופי, עכשיו זה כמו שצריך".
ניסיתי לחשוב יותר על תגובת ההקלה שלו כל פעם שקיבל אישור מעצמו או מאחרים שביצע משהו "כמו שצריך". המילים שלו הידהדו יום שלם בראשי, ניסיתי להכנס לאותו הלך רוח. כשנכנסתי הביתה שאלתי את עצמי : "המטבח נראה כמו שצריך?" 10 דקות עבודה אחר כך, לצלילי המדיח העובד, הרגשתי את אותה הקלה, עכשיו זה כמו שצריך.
כשדיברתי עם בעלי מהדיבורית באוטו, כל השיחה היתה מקוטעת ולא הבנתי שום דבר ממה שהוא אמר והוא לא שמע שאני אומרת שאני לא שומעת וסבלנותי (שגם ככה לא הרבה יותר גבוהה מזו של תולעת משי) התחילה לפקוע. רגע לפני שצעקתי יותר חזק ממירי מסיקה ששרה בדיוק ברדיו :" אתה לא שומע שאני כבר שתי דקות לא שומעת אותך?!" עצרתי את עצמי ושמעתי שוב את הד קולו של בני: "את מדברת אליו כמו שצריך?" . עצרתי את האוטו בצד, סגרתי את מירי מסיקה ואמרתי :" ממי אתה שומע? אני נוסעת ואין קליטה, אני אתקשר אליך מהבית בסדר?"  "בס.." הוא ענה.
הרגשתי הרבה יותר טוב. גיליתי עונג חדש! הרבה יותר קל לעשות מה שצריך כמו שצריך מאשר להתפתות לדחף של רגע ולחוש רגשות אשם מתמשכים.
 הצלחתי לעמוד בזה..אממ.. יומיים וחצי. קדושה מעונה זה לא בשבילי,יומיים וחצי עשיתי הכל כמו שצריך, לפי הספר שלי,הייתי מאוד רגועה ונינוחה ו.. השתעממתי נורא. נעלם לי הדיון הפנימי הנצחי. אני רגילה לנסות לשכנע את עצמי למה ה"לא כמו שצריך" צודק הפעם. למה זו כן תהיה החלטה נכונה לאכול 100 גר' שוקולד במקום ארוחת צהריים. הטיעונים שלי לעצמי מגיעים לפסגות ששום בית משפט גבוה לדחיית סיפוקים לא היה עומד בפניהם.
 אני חושבת שזו לא רק אני. אני חושבת שכולנו חיים כל הזמן על קו התפר בין מה נכון ומה לא, הולכים על חבל דק למרות שיש אפשרות ללכת על אדמה יציבה, בודקים כל הזמן את הגבולות שאנחנו סימנו בעצמנו, מותחים  את החוט עד הקצה, מנסים לשחות לפעמים נגד הזרם ולא כמו שצריך. למה? כנראה כי בלי לבדוק את הגבולות ,קשה לנו יותר למקם את עצמנו. כנראה שעל קו התפר, אנחנו לומדים על עצמינו הכי הרבה. כי ללכת על אדמה יציבה זה גם טוב אבל פחות בעיה, כי "רק דגים מתים שוחים עם הזרם" אמר יהונתן גפן.
  אחרי לא מעט מחשבה. הגעתי למסקנה שגם פעולות שמטרתן אושר רגעי, צריך לדעת לעשות כמו שצריך.


תגובה 1:

  1. "כמו שצריך" משרטט מסגרת והמסגרת מקנה בטחון.קשה לנו גם כמבוגרים להתנתק ממנה.כשישנה בשלות ואנו כהורים רצוי שנעזור לה להתפתח למרות שיותר "נוח"לנו "להתקע"ב"כמו שצריך".כדאי לפתח גמישות מחשבתית וזה אומר ישנן עוד אפשרויות וזה בסדר.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...