יום שני, 3 באוקטובר 2011

יש לי יום יום חג (וחול המועד ואסרו חג והושענא רבה ושמחת תורה)

נגמר היום. הילדים ישנו, הקפה חיכה ליד המקלדת. פתחתי בנינוחות נעימה את המייל, עברתי על כולם, החלטתי לפתוח ראשון את המייל מהגננת. קראתי את מה שהתברר כמייל ביעותים מהגננת : " אנחנו יוצאים לחופש ביום שישי וחוזרים לגן ביום ראשון,( עד כאן נשמע בסדר גמור) ה- 23 בחודש." מה 23 בחודש? איזה חודש?" רק ספטמבר נשמע הגיוני מבחינתי. "23 לחודש הזה??" החסרתי פעימה. מהר פתחתי יומן.  לא יכול להיות, לא יכול להיות" מילמלתי בעודי מדפדפת במהירות הלוך וחזור.אז זהו, יכול להיות. מסתבר שיכול להיות באבואה.

"מה הסיפור שלך?" שאלתי את עצמי בזמן שניסיתי להסדיר נשימה ודופק. "הרי יש כל כך הרבה דברים שאת רוצה לעשות עם כל אחד מהם ואף פעם לא מספיקה, הנה הזדמנות מצוינת" ניסיתי לעודד את עצמי. רק שזה לא לבלות עם כל אחד בנפרד, הם שלושה, אני אחת. איך שלא מסובבים את זה, הם שלושה, אני אחת. כל ערב אני הופכת לשניים בשעה 19:12 בדיוק, וחוזרת להיות אחת כשהוא הולך בבוקר למרפאה או עובד משמרת לילה או מקבל ביפר חירום.
מיד התקשרתי לאמא שלי. אמא תמיד יודעת מה לעשות. גם היא לא האמינה :"לא יכול להיות! בסוכה יושבים רק שבעה ימים, מאיפה החישוב הזה?" גם בקולה נשמעה בהלה קלה, כשותפתי החולקת בנטל היומיומי, זה לא נראה לה בכלל. "וואו, זה רק את והילדים לכל כך הרבה זמן..." הבטיחה את חירותה, כנראה שרק אני רואה בה שותפה... "כן, רק אני והילדים..." צנחתי באנחה על הפוף הכתום. סיימתי את השיחה ובמקום לחשוב מה אעשה ומה יהיה, חשבתי על הילדים.
ישנים עכשיו במיטה, כל אחד מתנה משמיים. נזכרתי איך הבוקר הגדול ביקש לתת לי נשיקה כבר באוטו ולא ליד פתח בית הספר "כי אני לא רוצה שחברים מהכיתה יראו ויצחקו עלי שאני נותן נשיקה לאמא, ואני אוהב לתת לך נשיקות" אמר בחיוך. נזכרתי שאחרי שאספתי את בני האמצעי מהגן ,הוא התיישב בשלווה בכיסא באוטו. שאלתי אותו מה הגננת סיפרה עכשיו באסיפה והוא ענה: "קשה לי להתרכז במה שהיא אומרת כי אני כבר מחכה שתבואי לקחת אותי הביתה".
 התחלתי לצחוק לעצמי כשנזכרתי איך בני בן ה 8 חודשים חטף לי בצהריים , במהירות של לוחם נינג'ה, את חתיכת הפיצה שהיתה לי ביד וניסה להכניס אותה מהר לפה...
תחושת רוגע מופלאה מילאה אותי. משום מה הרגשתי דממה של מים עומדים , בים בלי גלים, בשעת בין ערביים, ביום שרבי.
קמתי מהפוף, חתיכת בצק כחול היתה דבוקה לי למכנסיים... "אבל ביקשתי לא להביא את זה לסלון..." אמרתי, מסתבר לעצמי.

7 תגובות:

  1. הם גדלים כל כך מהר....., הימים ארוכים אבל השנים קצרות.

    השבמחק
  2. שלום יפעת , ניסיון תגובה...

    השבמחק
  3. שלום יפעת ! שמי הדר . נחשפתי לבלוג שלך דרך פורום בתפוז ואני מאוד נהנית לקרוא בו. לצערי זו הפעם הראשונה בה אני מצליחה להגיב והדבר מתאפשר לי רק אם מישהו אחר כבר הגיב (יותר כייף להיות ראשונה...)הבנתי שאני לא היחידה שנתקלת בבעיות. לתשומת ליבך... בינתיים כל טוב והמשיכי לכתוב כל כך יפה ואמיתי...

    השבמחק
  4. הי הדר, תודה. כן, אני מודעת לכך שיש בעיה להגיב. אין לי שמץ של מושג למה. את יכולה להזכר אולי איזה פעולות עשית כשהצלחת להגיב?

    השבמחק
  5. הי יפעת. כאמור הצלחתי להגיב רק אם כבר יש תגובה.
    בחלון הגב כ - בחרתי באפשרות אנונימי ולאחר שלחצתי על פרסם הודעה הופיעה בקשה לכתוב שוב את המילה המופיעה ושוב לאשר. ואז הופיעה התגובה. מקווה שעזרתי

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...