יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

למה התכנסנו כאן היום?

בשנות התבגרותי המאוחרות, בתחילת ואמצע שנות העשרים, שיחות נפש רבות עם חברים נסבו סביב נושא - ההורים. בין התחבטות ילדותית זו או אחרת , בין הגיית פילוסופיית נעורים זו או אחרת, שבה חזרה ועלתה אותה דעה : "אני לא אעשה עם ילדיי את הטעויות שעשו הוריי".  כל חבריי ללא יוצא מן הכלל האמינו בהצהרה זו בכל הרצינות וכל היושבים סביב הנהנו בהסכמה.


כנערה צעירה הפליא אותי גם לשמוע את הוריי מתפארים ביכולת ההורות שלהם לעומת הוריהם: "כשאני הייתי ילד, היו מחנכים עם חגורה" או "הדור שלכם מפונק, בגיל 18 אבא שלי נתן לי דבר אחד, וזה בעיטה בתחת". אז נכון שמעולם לא חינכו אותי עם חגורה, ובגיל 18 קיבלתי אוטו חדש ישירות מהיצרן, אבל משהו במהות ההורית מהדור הקודם לא ממש השתנה. היתה לי הרגשה שהוריי והורי חבריי לא טרחו ללמוד.הם סמכו על אנשי מקצוע, על מה שאומר הרופא, על מה שאומרת המורה. הם יצאו מנקודת הנחה "שכולם גדלים בסוף" . ילדים הוגדרו כ"חולמניים" או "ביישנים" או "מלאי ביטחון" בלי ממש להבין מה הפך אותם לכאלה.


אני עובדת עם אימהות. נכון, אני עוסקת יותר בתחום המוטורי של תינוקות, אבל מעטים התינוקות הבריאים שלא מתהפכים בגיל שנה, שלא קשורים לאמא עם קושי באימהות.
שמתי לב לאחרונה מה אני עונה כשחברה קרובה שואלת אותי במה אני עוסקת :" אני עובדת עם אימהות שלא רוצות
להיות אימהות".היתה לי הרגשה שמשהו הלך לאיבוד בתרגום במעבר מבחורה צעירה נטולת אחריות ,לאם. אחרי שעניתי כך פעמיים, חשבתי על התשובה שלי. היא לא נכונה. התשובה הנכונה היא :" אני עובדת עם אימהות שרוצות ללמוד איך להיות אימהות טובות יותר." אלה שלא, לא מבקשות עזרה, לא מעוניינות ללמוד צורת חשיבה חדשה, ותגדלנה את ילדהן בוריאציה דומה לזו שגידלו אותה הוריה.
בלוג זה מוקדש רובו להורות. אבחן גישות ותיאוריות של מובילים בתחום ההורות, אעלה רעיונות וגישות לאימהות ,שלי, של אנשי מקצוע.בלוג זה מוקדש ללמידה של המשמעות העצומה שיש לנו כהורים על ילדינו.


כולנו רוצים שילדינו יאמרו בבגרותם :" אני רוצה לגדל את ילדיי כמו שהוריי גידלו אותי".
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...